יום שבת בבוקר. טלפון. בואי לבסיס.

איך? זה יום כיפור, לא נוסעים.

אל תדאגי, תראי כבר רכבים. אכן מתחילים לראות רכבים נוסעים. תופסת טרמפ. בשתיים אזעקה.

המלחמה החלה. יושבת במשרד. כולם הגיעו. חיל אספקה. מרכז ציוד. מקשיבים לחדשות.

רבטי"ת. עושה תורנות ש.ג. מתח באויר. ישנים במשרד. מידי פעם קופצים הביתה.

בלילה חשוך. יש האפלה בבתים. החלונות מכוסים בסלוטייפ ושמיכות כהות או וילונות. לאחר זמן מה מתקשרים אלי מנמל התעופה. הגיע הרקולס מלא ציוד מארצות הברית.

שני מילואימניקים שואלים מה לעשות עם הציוד. הבוס שלי, בדרגת קצין, סגן אלוף, מאושפז בבית חולים. אני מנהלת את המשרד.

לוקחת דף פוליו ומציירת טבלה עם שמות הבסיסים ופרטי מנהלי הבסיסים. שואלת מה הגיע. מתקשרת לכל מנהלי הבסיסים ושואלת מה חסר להם ואם יש להם מקום תוך מתן עדיפות של מעילי דובון ותנורים לאיזור הצפון.

מועברת לתורנויות טלפרינטר. מקבלת בטעות רשימת פצועים והרוגים. מעבירה לחיל רפואה. רועדת. המלחמה כאן. ממשית. יש שמות.

משתתפת עם בנות נוספות בהלוויות של חיילים כנציגות צה"ל נושאות זרים. נורא!!

בוכות עם המשפחות.

באחת מהלוויות זורקים עלינו אבנים. אנחנו אשמות. אנחנו צה"ל. אנחנו לקחנו להם את הבן. אנחנו בוכות. המשפחות שלהם מונעות הסלמה.

המלחמה נגמרת.

אני מקבלת דרגת סמל בקיצור פז"ם. כיף! הולכת לאכול בחדר אוכל עם הקצינים. תורנויות טלפרינטר בלבד. מבקשים שאחתום קבע. שאלך אולי לקצונה. לא רוצה. רוצה להשתחרר. להיות חופשיה. לנסוע לחו"ל.