הייתי בת 24, סטודנטית בחופשה.

יום כיפור 1973 מצא אותי בלונדון, לאחר 3 חודשי טיול באירופה, עם כרטיס הביתה ל-10.10. ברחבה לפני ארמון בקינגהם פגשתי חברה שסיפרה לי ברעד שפרצה מלחמה.

חזרתי לדירה בה התגוררתי (של עובד שגרירות שנסע לטיול בסקנדינביה) ופתחתי טלויזיה. הבי.בי.סי שידר רק כתבות מארצות ערב, וזה היה נורא.

ביקשתי במרכזת הבינלאומית לדבר עם הבית, וקיבלתי תור רק לעוד 3 ימים.

נסעתי לאוקספורד לקרוב משפחה בתקווה לשמוע יותר, אבל האפילה היתה גמורה. רק ידיעות נוראיות שלא רציתי להאמין להן: תל אביב הופצצה, צ.ה.ל לא עומד במתקפה. מאל על צילצלו כל הזמן כדי לבדוק האם אני באמת חוזרת הביתה, כי חיילים רבים רוצים לטוס.

אמרתי שאני לא מוותרת על הכרטיס. בהיתרו ישבתי וחיכיתי כשבמערכת הכריזה מתבטלת טיסה אחרי טיסה למזרח התיכון: לקהיר, לדמשק, לרבת עמון. ופתאום נתבקשנו, נוסעי אל על לגשת לשער.

העובדים הסתכלו עלינו בתדהמה. לאן אתם נוסעים? על המטוס הצבוע תכלת לבן לא היה כתוב דבר ולא היה דגל. בעיתונים שחולקו קראנו לראשונה ידיעות בעברית.

כשהתקרבנו לארץ ראיתי בחלון מטוסי קרב והייתי בטוחה שמיירטים אותנו, אבל אילו היו מטוסי ח"א שליוו טיסות אזרחיות.

נחתנו למדינה מואפלת, כולל פנסי המכוניות. עם כל המתח והדאגה, זו היתה אחת החזרות המרגשות שלי הביתה, גם אם לא המשמחת ביניהן.