אחי היקר אלי - זיכרונות שכתבתי ב-2019

כ-10 ימים לאחר פרוץ מלחמת יום הכיפורים, נסענו באוטובוס אבא אמא ואני לבית החולים בלינסון לאחר שקיבלנו הודעה על שאחי אלי נפצע במלחמה, לא ידענו למה לצפות קיווינו לטוב לפציעה קטנה אבל פחדנו ממה שאנו עלולים לראות. אמא בכתה ולא ניתן היה להרגיע אותה היא אמרה- "אמרו שהוא טירון ולא יהיה במלחמה אבל הנה הוא כן היה". וגם היא דאגה לאחי רפי שהיה אף הוא מגוייס ולא שמענו עליו כלום, אבא התהלך בתוך האוטובוס ממתח ומדאגה ואני מלאה בפחד משלי ומרגיעה אותם והזמן כאילו לא עובר. ירדנו מהאוטובוס והחלנו בריצה לכיוון בית החולים וחיפשנו תוך ריצה במסדרונות של המחלקה את החדר בו אחי נמצא, בדרך פגשתי חבר מהעבר שגם הוא נפצע החלפתי איתו כמה מילים ,אמר שראה את אחי הם הגיעו באותו מסוק, המשכנו בריצה. כשהגענו ראינו את אחי האהוב שהיה נרגש לראותנו, הוא היה עטוף בתחבושות לאחר ניתוחים שעבר ביד וברגל בם פגעו רסיסים מהפגזות מטוסים בחווה הסינית. אחי, שהיה כבן 19 בצנחנים, נקלע למלחמה זו מיומה הראשון וממראות הזוועה וממה שעבר עליו הוא בכה והיה בהיסטריה תוך כדי מספר לנו על מה שהיה, חוזר שוב ושוב על אותם דברים ואנו חיבקנו אותו ושמחנו על פגיעתו הפיזית הקלה היחסית, אחי נרפא במשך הזמן מהפצעים הפיזיים, אבל לא מהפגיעה בנפשו, ממה שראו עיניו וחווה על בשרו באותו קרב ידוע שהיה בחווה הסינית. הוא הוכר כנכה צה"ל וכהלום קרב. למרות פגיעתו והקשיים בעקבותיה, האיש המקסים הזה אחי היקר והאהוב שתמיד עוזר לכולם ועבד קשה לפרנסתו, נשא אישה ויש לו ילדים לתפארת.