אני בת 21 גרה בקיבוץ החדש אלרום בצפון רמת הגולן.

בשבת בעשר בבוקר קראו לנו לישיבת מזכירות דחופה. קצין צהל מגיע ואומר לנו להתכוןן לפינוי הישוב, בשעה 14.00 תחל מלחמה, יגיעו אוטובוסים להוריד את הנשים והילדים.

שני ילדים כבר היו בקיבוץ, ואני בהריון, שעוד לא יודעת עליו.

זוכרת את הויכוח עם קצין צהל, כשאנו מסבירים לו שבמדינת ישראל לא מפנים ולא נוטשים ישובים. אנחנו, קבוצת צעירים, ילידי שנת 1950-51, התחנכנו על סיפורי הגבורה של מלחמת השחרור.

ואכן בשעה 14.00 בדיוק כשאנו יושבים כבר במקלטים חדשים ומשוכללים. החלה הפגזה קשה ביותר. המקלטים רעדו כעלה נידף. הפחד והחרדה מהלא נודע היו גדולים.

הסתבר שהאוטובוסים נתקעו בהפגזה וכמובן לא היגיעו. בשעה 18.00 היתה הפוגה קצרה בהפגזות, וקיבלנו הוראה שהנשים והילדים ירדו ברכבים לגונן דרך כביש צדדי.

בקיבוץ גונן, קיבלו אותנו עם שתיה אך עם חרדה גדולה שהסורים עלולים לרדת לעמק, וזה מסוכן להשאר. באותו הלילה הועברנו לקיבוץ חפציבה. למחרת הסתבר לנו שהגברים פונו מאלרום לקראת חצות, והועברו לקיבץ דפנה, שחצי שעה מאוחר יותר, כוחות קומנדו סוריים נכנסו לאלרום.

הגענו לחפציבה, בלי כלום. וחברי הקיבוץ אירגנו לנו ציוד בסיסי. השתלבנו בעזרה לקיבוץ שכל בניו גוייסו,ובמקביל לחצנו להתאחד עם הגברים שלנו.

אחרי שבוע כשהסכנה שהסורים ירדו לעמק הוסרה, התאחדנו עם הבנים בקיבוץ דפנה, שם שהינו עוד שלשה שבועות, גם בהם השתלבנו בעבודות בקיבוץ.

אחרי שלושה שבועות נתנו לנו לעלות ולראות את הקיבוץ שנפגע קשה בהפגזות.

הבתים היו מחוררים וילונות מתנפנפים. תרנגולות מסתובבות חופשי אחרי שהלול שלהן נפגע. זוכרת את התמונה, שכוסות הקפה עוד עמדו בכיור.

אט אט שיקמנו את הקיבוץ.