השעה של פרוץ המלחמה 13:50 היתה שעה שהקפיצה אותי ממנוחת צהרים בעיצומו של יום הכיפורים. האזעקה שהחרידה את ישראל המשיכה לחזור אלי גם עשרות שנים אחר כך באותו יום כיפור מדי שנה.

ירדתי לרחבת בנין המגורים בו התגוררתי בשכונת יפה נוף. מופתע ונדהם מהשינוי הפתאומי של יום הכיפורים. מכוניות התחילו לנוע בחופשיות בשדרות הרצל מול ביתי. במרפסת של שכני הבחנתי בשכני, דן גול, הוא נעמד על מדי הצבא שלו והמתין לאיסופו למלחמה.

מיד בתום השבוע הראשון, ישבו שכניי, שבעה על מפקד חטיבה 188 יצחק בן שוהם. מפקדים בכירים פקדו מפעם לפעם את בית המשפחה בין המעברים לחזית הבוערת. אני הייתי בחרדות על אחי, ששרת ביחידה קדמית בחיל השריון והמתנתי כל יום לקבל סימן חיים. המכתבים מהחזית הגיעו באיחור ניכר כשבוע לאחר התאריך המופיע על הגלויה מהחזית. ואין שום מידע מה יכול היה להתרחש בין הזמנים.

ביום 22 באוקטובר הכריזו על הפסקת אש. אלא שבאותו הזמן, הגיעו כבר נציגי קצין העיר למשפחת שכני דן גול, ובישרו על נפילתו בקרב.

בכניסה סמוכה נוספת, נפל רס"ן יובל מושינסקי ארז, שבעצמו היה קצין מבצעים בקבע. כך המלחמה הזו הביאה בשלש כניסות הבנין השונות למשפחות אבלות לשבת שבעה על יקיריהן.

שנה לאחר המלחמה הייתי חוזר מבית הספר התיכון בו למדתי, תחנת האוטובוס ממנה ירדתי היתה למרגלות בית הקברות הצבאי בהר הרצל. מדי יום הייתי נתקל בקומנדקרים שהביאו את החללים של המלחמה לקבורה מקברם הזמני בקיבוץ בארי ובמקומות אחרים, לבית הקברות הצבאי בהר הרצל. אין חויה בחיים שהשפיעה עלי יותר מחווית המלחמה ההיא , אף שהייתי לגמרי בעורף.

בסוף המלחמה אחי חזר מהמלחמה ההיא, חי. אבל לא שלם. טראומת המלחמה השפיעה על תפקודו לאורך כל השנים ועד היום הזה.