באפריל 1973 סיימתי תפקיד שליש בה"ד 7 בדרגת סגן, ויצאתי לחופשה ללא תשלום (חל"ת) להמשך לימודי שנה ב ערב משפטים.

חיי סטודנט רגועים. האירועים במדינה לא ניבאו את שיבוא בסיומה. מהים התיכון משדרת "ספינת השלום".

ערב כיפור התשל"ד הגיע. יום ששי. בימים שלפני, העיתונות מדווחת ידיעות סותרות על המצב בגבולות.

כמנהגי הלכתי עם אבי לבית הכנסת לתפילת "כל נדרי". תנועת כלי הרכב היתה חריגה. רכבי נ"נ נעו בכבישים סמוך לקצין העיר ת"א. חשנו שמשהו קורה-ולא ידענו.

הכנתי עצמי ליום צום, קריאה ותפילת נעילה. זה ספור המלחמה שבעורף. יום שבת-כיפור שעה 0700 התקשר אלי סגן מפקד הבה"ד. "צריך לקלוט כמה בעלי תפקידים. כנראה מדובר בכוננות מוגברת ועד הערב נשחרר אותך".

עם הגעתי נודע לי שמפקד הבסיס בעל מינוי משנה כקצין קשר אוגדת שריון הצטרף לאוגדה.

התמקמנו בחורשה והתכוננו לקליטה מסודרת. לא ידעתי שבחלוף 6 שעות תהפוך קליטה של "כמה" לקליטה המונית של כל חיילי וקציני חיל הקשר שלא היו משובצים.

בשעה 13:55 בקעו צופרי ההזעקה. הרדיו החל לדווח לשדר את סיסמאות הגיוס. מייד לאחר מכן זרמו לבסיס מאות מתייצבים.

נוכח הבהילות והידיעות מהחזית, לא המתינו המתגייסים להוראת הצבה והתארגנו עצמאית בכלי רכב ויצאו כדי להצטרף ליחידותיהם בסדיר או לפי קשרים שנוצרו.

תוך זמן קצר איבדנו שליטה על על כוח אדם ונוצר כאוס.

במשך 96 שעות רצופות עסקנו בקליטה ומתן מענה לצרכי החיל. בשלב זה גם החלה קליטה של חוזרי חו"ל שהצליחו לארגן מקום בטיסות המטען.

בעלי רכב שהגיעו לפאתי תל אביב התבקשו לעצור וצעירים צבעו בצבע כחול את פנסי הרכב נוכח הכרזת ההאפלה. עם הפסקת האש הראשונה, החל צה"ל בעבודת איתור כוח האדם המגויס והפרוס בשטח.

בשל העדר שליטה עמד מספר "הנעדרים" על אלפים. בהנחיית ראכ"א כל מפקדה נדרשה לבדוק ולדווח נוכחות ברמה הפיזית.

למשימה מונו סרן סילביו ואני ויחד ירדנו לבסיס רפידים בסיני לאסוף ולערוך רשימות מפקד פיזי של חיילי חיל הקשר במרחב.

נסענו בצירים שלצידם כלי רכב פגועים ושרידי גשר הגלילים.

לאחר הפסקת האש השנייה ירדנו פעם נוספת ועברנו "לארץ גושן" להשלמת דווח.

עם סיום הקרבות, החל צה"ל להעביר את חללי המלחמה מבתי העלמין הארעיים לקבורת קבע. לחיל הקשר היו 47 חללים וכ 330 פצועים.

החיל גייס לראשונה קצינות נפגעים.

מוניתי, יחד עם רס"ן רוחמה, להיות נציגי החיל אצל המשפחות השכולות.

במשך שבועות נסענו מצפון לדרום לבקר ולתת מענה.

פגשנו הורים לבן יחיד; אלמנות שנישאו ימים ספורים לפני. חברות שהפכו למעין אלמנות. לא היתה שמחת ניצחון. בהמשך עסקנו במפקדה בהחזרה לכשירות.

ביוני 1974 אחרי שמונה חודשים, אושר לי לחזור ללימודים. אוניברסיטת תל-אביב והפקולטה למשפטים התארגנו למופת לאפשר למגויסים לסיים שנת לימודים.