בפרוץ המלחמה הייתי בן 23 סטודנט לרפואה באיטליה.

חזרתי למלחמה וגוייסתי כ סמ"פ של פלוגה ט' פלוגה שעסקה באסוף וזהוי חללים.

חזרתי בדיוק מזהוי של חבר ילדות שלי שהוכרז כנעדר והצלחתי למצוא אותו ולזהותו. חזרתי ליחידתי ברמת הגולן שם צורפתי עם היחידה שלי לחיילי גולני שעלו לכבוש את החרמון מחדש.

ישבנו איתם בזחלמי"ם. הם ידעו מי אנחנו ובמה אנו עוסקים.

במהלך העליה לחרמון בטור ארוך ופגיע, הם התבדחו איתנו על הנושא בו עסקנו. בשלב מסוים נעצרו הזחלמי"ם וחיילי גולנו עלו רגלית והחלו להלחם בכוחות הסוריים.

ישבנו מאחור ושמענו את הדי הקרב.

כשהסתרר שקט, עלינו לפסגה ושם נגלה לעינינו מחזה מחריד. 66 מהלוחמים שישבו איתנו בזחלמי"ם רק לפני מספר שעות, שכבו לפנינו ללא רוח חיים.

פגשתי שם סגן, ממ. בגולני שהיה חניך שלי בבני עקיבא במצב של הלם קרב שסיפר לי שרבים מחייליו נהרגו וביקש שאטפל בהם ואדאג להם.

אספנו גם חלק מהחללים שנהרגו בנפילת החרמון ביום כפור ונקברו בקבר אחים.

מילאנו שלש משאיות סמי טריילר בחברים שלנו שנפלו.

הובלתי את השיירה העגומה הזו לבית הקברות הארעי בעפולה.

בשער, עצר אותנו השוער והודיע לנו שאין יותר מקום בית הקברות מלא. משם נסענו לבית הקברות בנהריה בתקווה ששם יהיה מקום. (לא היו לנו מכשירי קשר או כל אמצעי תקשורת אחר).

בבית הקברות בנהריה קיבלו אותנו. שם עבדו בשיטת הסרט הנע: אוהל זהוי. אוהל הכנה לקבורה, אוהל בו הכינו את הארונות ,משם יצאו בזה אחר זה נושאי ארונות שנשאו את הבחורים היקרים הללו אלי קבר כאשר על תלולית עפר יושב חזן צבאי ואומר את תפילת "אל מלא רחמים" וקדיש.
וכסיים, התחיל מחדש וחוזר חלילה. כך כל יתר הלילה.

חללים מכל אזור הצפון והחללים שהבאנו אנחנו.

עבורי זו הייתה נקודת שבר נוראית.ישבתי ובכיתי הייתי משוכנע שנגמר לנו הצבא. ואנחנו בסוף הדרך.

התמונות הקשות הללו חוזרות אלי מידי פעם ומעבירות בי צמרמורת עד לעצם היום הזה.

רק רציתי לשתף