6 באוקטובר, 1973, 10 בבוקר, אני עובד כאח/סטודנט לרפואה במחלקה כירורגית בבי"ח שיבא, כשלפתע מתקבלת הוראה: "לפנות את כל החולים שאפשר לשלוח הביתה, במיידית".

הבנו כי משהו עומד לקרות,. הצפירה, וזמן לא רב אחריה המסוקים הראשונים שהחלו לנחות במנחת בית החולים שהיה אז במרכז המתחם הבהירו כי "זה רציני".

זמן קצר אח"כ , קיבלנו טלפון , להתייצב ביחידת המילואים, במפקדת קצין רפואה ראשי. חוילנו, צויידנו בציוד בסיסי דל,("לא לדאוג, תקבלו בשטח /ביחידה"), פוצלנו לפיקודים, צפון/דרום, ובבוקר ה 7.10 התחילה נסיעה לסיני.

היא התמשכה יום שלם עקב שיירות/פקקים, ובעיקר חסימות/חשש מחסימות קומנדו מצרי. ברפידים, במרפאה, כבר לילה, מפנימים כי זו מלחמה חדשה/אחרת. ובבוקר, תקיפת מטוסים מצרים, בהם נהרגה החיילת ניבה שאול ז"ל.

ההפצצה היתה ממש עלינו, וראינו הפצצות נופלות לנו על הראש, ואז כמו בסרטים "רואים את החיים עוברים כסרט".

למזלנו , חלק הפצצות היו פצצות השהיה, מה שנתן לנו הזדמנות לברוח מהפיצוץ הקטלני.

הדרך מרפידים לבלוזה ע"ג זחל"ם רעוע כבר היתה מלווה בהתקפות אוויר, חסימות קומנדו, וקרבות אויר שהתחוללו מעל ראשינו. ראינו רביעיית פנטומים כבדים וחמושים בגובה אפס מעל ראשנו, ונמלאנו גאווה, ותפאום, אחד "חוטף" טיל, ומתפוצץ באויר מעל ראשנו.

לא ראינו מצנח.

מבלוזה ל תאג"ד חת"ם 404 שישב על הציר הצפוני בסיני, "עלקת" 36 וניקז וקלט את פצועי הגזרה הצפוני. שם ראיתי לראשונה חיילים הרוגים מעבר לזחל"ם, מכוסים שמיכות. שם גם למדתי כי שני בני מחזור, מגד' 9 , (בו הייתי במילואים שלווים אך שבועיים קודם לכן), סרן מירון אלתגר, וסרן יורם אופיר ז"ל כנראה נהרגו.

תדרוך קצר, והפצועים זורמים, ומהר נכנסים לשגרת עבודה ופינוי מהיר ככל שניתן לבלוזה, שם ישבה בבונקר פלוגת הרפואה הגזרתית.בערב, ראינו תמרות אבק בכיווננו.

חששנו כי אלו טנקים מצרים, אך לדאבוננו , הובהר לנו כי אלו טנקים נסוגים שלנו, ממתקפת הנגד ב 8 לאוקטובר שנכשלה.

כל קריאה לסיוע שהעלנו, ובו ציון מיקומנו, נענתה במטח ארטילרי מיצרי, שהיו על רשתות הקשר. גם אנחנו קיבלנו פקודה לסגת במהירות תוך שאנחנו אוספים את הפצועים והחללים איתנו ונסוגים ל"עלקת" 18.

הטראומה הייתה קשה:צה"ל החזק המנצח נסוג?! מטוסינו מופלים? חברי מבית הספר נהרגים? לא אכביר מילים ותיאורים על המשך ששת החדשים בהם שהיתי בגזרה זו. וגם על המלחמות/מבצעים בהן השתתפתי כרופא בסדיר/קבע/מילואים (עוד היום).

אבל השאלות , ובמיוחד ברוח ימים אלו עדיין מנקרות: איך זה קרה? האם זה יכול לקרות גם היום שעיני המנהיגים טחות מלראות את האסון המתרגש ובא? האם ניתן למנוע אותו? רבים מבני כיתתי מחזור בבי"ס, נפלו במלחמה הזו. והשאלה הנשאלת שוב היא: האם קרבנם, חייהם הצעירים שנגדעו היו לשווא?! קשה היום לענות על השאלה לעיל בשלילה.

יהי זכר הנופלים ברוך!