"פתאום נשמעה זעקה של אחד ההורים... לשמע זעקה זו, ראיתי מחזה, שאיני יכול לשכוח"

שירתי בגדוד 113 בתפקיד רס"ר מפקדה. הגדוד שבו שירתי ספג אבדות קשות. המג"ד, אסף יגורי, נפל בשבי. המאורעות שברצוני לשתף, הם מקרים שקרו מיד לאחר המלחמה ובעקבותיה:

א. ביקור בבתי הנופלים. לאחר המלחמה הוטל עלי ללכת ולפקוד את בתי הנופלים, מתוך היכרותי עם רבים מהנופלים. ביצעתי את התפקיד הזה ביחד עם שני קצינים בחירים: המ"פ יצחק בריק והמג"ד זאב רם. המ"פ בריק, לימים אלוף בצה"ל ובעל אות העוז, אמר, שהביקור בבתי הנופלים היה נוראי וקשה יותר מהמלחמה בסיני. סיפור על ביקור משפחה שכולה בשכונת התקווה. האב ישב על כיסא גבוה, לבוש בבגדי לאום מארץ מוצאו - יוון. מסביבו ישבה המשפחה. את זהות הנופל לא ידעתי ולכן לא יכולתי לספר למשפחתו דבר. גם הקצין לא ידע לספר. תוך כדי השתיקה, האב ניגש אלי וחיבק את כתפי ואמר, שהוא מבין שאני לא מכיר את מנשה שלו. הוא הלך והוציא את תמונת הבן. בראותי את התמונה פרצתי בבכי. מנשה היה חבר שלי מהאזרחות והמילואים ולא ידעתי על נפילתו. היינו נפגשים לפני המלחמה בדרום ת"א לאכול יחד בורקס בבקרים. בפגישות הללו, הוא היה משוחח מתוך הלצה בhידיש קלוקלת ולכן חשבתי שמוצאו אשכנזי. והנה אני בביתו ומגלה שמוצאו יווני ומבין שמנשה חברי נפל בקרב ואני כלל לא ידעתי. לקראת יציאתי מהבית, אביו של מנשה הצביעה על אישה צעירה ואמר לי, שזאת אשתו של מנשה והיא בהיריון. כעבור 12 שנים קיבלתי הזמנה מפתיעה לבת המצווה של בתו של מנשה. בבואי לאירוע, התקבלתי בחיבוקים ובכי ע"י בני משפחתו של מנשה, שהתרגשו מבוא חברו ליחידה של האב שנפל בקרב. לשמחתי, זכיתי לכבד את הבת של מנשה גם ביום חתונתה.

ב. ליווי משפחות הנעדרים בשדה הקרב בסיני. בתום המלחמה הגיעו בני משפחה של החיילים הנעדרים מגדוד 113 לשער מחנה הגדוד וזעקו בשער את שמות הבנים הנעדרים. הוחלט, לקחת אותם לביקור במקום בו התקיימו הקרבות בסיני. נציגי הצבא של המשלחת הכאובה הזו היו, מ.פ. הגדוד, בריק ואנוכי. הנסיעה היתה לאורך ציר מאדים. התמקמנו על גבעה, שהשקיפה במרחק של כ-50 מ' על טנקים וזחליים צהליים פגועים ושרופים. המ"פ בריק הסביר להם על מהלך הקרבות. פתאום נשמעה זעקה של אחד ההורים, שגילה גוויית חייל טמונה בחול. לשמע זעקה זו, ראיתי מחזה, שאיני יכול לשכוח: הורים מבוגרים, לחיילי מילואים נעדרים, בני שלושים ומעלה, החלו לרוץ לעבר הגויה. ההורים נעמדו סביבה בקול שבר, שאולי זה בנם הנעדר. אני מיד זיהיתי, שזה אינו חייל ישראלי, לפי החגור וכובע הפלדה. צעקתי שמדובר בחייל מצרי אולם קשה היה להרגיע את ההורים שהיו עמוק בתוך כאבם ובתוך המחשבה, שאולי גם בנם שכוב ככה מת בחולות סיני.