ישבנו בסלון ופתאום אזעקה , אחי שהיה חיל צעיר קיבל הודעה להתייצב , פרצה מלחמה.

הוא ישב על הספה מכוסה בשמיכה ולא רצה לקום, פחד.

כמובן שאחרי רבע שעה כבר היה לבוש מדים.

אני סיימתי בית ספר לאחיות בספטמבר 1973 כעתודאית והתרגשתי להתחיל את חיי המקצועיים ואז נתבשרתי שמגייסים את כולנו (באותם ימים לא גייסו את כל הבנות עשו הגרלה) עברנו קורס קצינות מזורז ועד מהרה מצאתי את עצמי כאחות במחלקה נירוכירורגית/נוירולוגית בתל השומר.

החוויה כאדם צעיר במקצוע האחות הטרי כל כך טלטלה אותנו.

העבודה היתה קשה ומפחידה ובעיקר מאתגרת, קיבלנו מהלחימה בדרום מהתעלה, עשרות פצועים במצב קשה, פגועי ראש ומערכת עצבים.

היו מראות קשים ונאלצנו לתפקד כאחיות מנוסות ומקצועיות. טיפלנו בחולים וגם במשפחותיהם שהגיעו לבית חולים לאחר שקיבלו בשורה איומה ונתלו בתקוה שיקיריהם בחיים, אך נזקקו לתמיכה, חיזוק, הבנה ורגשות.

הגיעו אמהות עם תינוקות על הידים, הורים וסבים,.

לא היינו מנוסים ולא מספיק בוגרים לתפקיד הזה, להתמודד עם הקושי בטיפול בותמיכה במשפחה. השתדלנו בכל כוחנו לעשות הכל כדי להצלים ולעזור. עבדנו סביב השעון ימים ולילות.

אחי שירת בדרום כל ידיעה טלפונית על פצוע נוסף שמגיע החסירה פעימה בליבי, שאלתי איך נראה (כאילו שאפשר היה לדעת), חששתי שאראה אותו בין הפצועים.

בהחלט חוויה שהקשתה עלי לתפקד אבל המשכתי בכל הכח.

חיים צעירים נקטעו, חיילים רבים נותרו נכים ומשפחות הרוסות.

צריך לעשות הכל למנוע כאב וסבל נוראי לכולם. שלא נגיע לעוד מלחמה לעולם.

50 שנה עברו ואני עדין עובדת כאחות במרפאה.