בשירותי הצבאי בביר גפגפה בסיני,הכרתי את אלי חייל במ.צ רפידים.

האהבה פרחה ביננו ממבט ראשון, הוא יהיה יפה תואר עם צחוק כובש.

לאחר שחרורנו קבענו מועד לחתונה, 28.10.1973.

כשלושה שבועות לפני החתונה ב6.10 ביום כיפור הקדוש, אזעקה פילחה לפתע את האוויר.

נחרדנו,פרצה המלחמה.

אז גוסייתי למקום עבודתי, במתקן בטחוני. בבית אלי השאיר לי מכתב שהוא לא יכול להישאר מאחור ונסע ליחידה שלו. והתנדב, הוא גוייס והוצב בביר גפגפה בבסיס בו הכרנו. ומשם הצטרף עם יחידתו ללווי אבטחה ופריצת צירים.

המצב היה קשה, חיילים נפלו, את חלקם הכרתי משירותי הצבאי שם עבדתי עם חיילים מכל החילות.

התחילו להגיע חדשות לא טובות, עבדתי רצוף מבלי לחזור הביתה, ומידי פעם היו לי שיחות עם אלי, מועד החתונה מתקרב, לא רציתי להתחתן במצב כזה, אלי כתב לי שיהיה בסדר ושנתחתן כמתוכנן, כשעמדתי על כך שזה לא הזמן, שחיילים נופלים ואנחנו נחגוג, התקשר ואמר את פוחדת שתהיי אלמנה?

יהיה בסדר וצריך להמשיך רגיל ולהקים עוד בית בישראל, הוא היה נחוש.

החתונה נקבעה מראש באולם בבניין הרבנות בתל אביב. הכל היה מוכן, ואלי בסיני, ואין איתו קשר, ואז שלושה ימים לפני החתונה בשעה 2.00 לפנות בוקר היו דפיקות בדלת, אלי עמד שם מלא אבק לבן צהב, עם ריח קרב מחייך את החיוך היפה שלו, נפלתי לזרועותיו, הוא אמר חזרתי מתחתנים.

יום החתונה הגיעה, כל ההכנות היו רגילות, סלון כלות, בזמנו היה נני של דני בדיזינגוף,מאפרים אותי ואני בוכה, ושוב מאפרים, שומעים על הרוגים, ליבנו היה כבד.

אלי בא לקחת אותי,וכשירדנו לרחוב אנשים מחאו לנו כפיים.

שעת צהרים, הגענו לאולם,רק המשפחה.

היתה תכונה של מלחמה, הביאו חיילים מהחזית, מאובקים, הלבישו אותם בחולצת טריקו לבנה, וחיתנו אותם בשרשרת עם בנות זוגן בהריון מתקדם,למקום הגיעו שדרנים מהרדיו וראיינו אותנו בשרשרת, היה מרגש,כבד, שמחה ועצב.

המפקד של אלי אישר לו להישאר כמה ימים נוספים, ולהיות בבאר שבע, בסיס האם שלו.

נסענו לחמותי שגרה בבאר שבע. היה יום שבת רציתי להיות איתו לפני חזרתו לסיני למחרת, אז הצטרפתי אליו למשימת שמירה, הגענו למקום קבורה זמני לחיילים,בקיבוץ בארי כמדומני,הלם.

זה ילווה אותי עד יום מותי, משפחות וילדים קטנים בוכים, צעקות, ואני יושבת ליד תלוליות אפר וקוראת מכתבים לחייל, בוכה שבורה וכואבת.

למחרת נפרדתי מאלי הוא חזר לסיני.

לימים הקמנו בית לתפארת, עבדנו למדנו והתחלנו להגשים את חלומנו, נולדו לנו שתי בנות, האידליה נמשכה רק 10 שנים. במלחמה בלבנון ב11.11.82 דפיקות חזקות בדלת את שיגורתי בא לי. אלי נפל באסון בית הממשל בצור, יחד עם 75 חללים.

בין הריסות הבניין התרסקו גם חלומותינו. השכול לא פסח עלינו יהי זכרונו וזכרונם לברכה.