שמי דוד רזיאל, חבר קיבוץ סאסא בן 75

את שירות החובה שלי עשיתי בנח"ל המוצנח והשתחררתי בשנת 1967.

כשלושה שבועות לפני מלחמת יום כיפור הייתי בן 25 והייתי בשירות מילואים בבסיס סירקין עם עוד חיילי צנחנים.

לפני השחרור משירות המילואים אמרי לחברי החיילים, "נראה לי שלצערי אנחנו ניפגש בעוד זמן קצר למלחמה שתיפתח נגדנו, כך באמת היה, גויסתי מיד עם תחילת המלחמה, השארתי בבית אשה ותינוק בן שנה, הגעתי למחנה ומשם הוטסנו במטוסי הרקולס לבסיס צבאי בדרום הארץ, שם המתנו וסיירנו עם מסוקים לאיתור חיילים מצריים, מסתננים וקומנדו, אני הייתי חייל חדש שצורף לגדוד וסופחתי למחלקה שבה לא הכרתי אף חייל.

ביום שלישי 16/10/1973 העמסנו סירות גומי לנגמ"שים מעל לראשינו לצורך צליחת תעלת סואץ, עמדנו בנגמ"ש בצפיפות גדולה יחסית, חלקים מגופינו בלטו אל מחוץ לנגמ"ש.

הנסיעה בלילה על ציר "עכביש" שהיה צר יחסית, הייתה קשה מאד, היו הרבה מאד פקקים וחסימות ולאורך כמעט כל הנסיעה הופגזנו ע"י טילים, מרגמות וקטיושות, לצערי מפקד המחלקה ניפגע ונהרג מפגיעת רסיס ומפקד הכתה נפצע ופונה לעורף.

לאחר עיכוב מה המשכנו לנסוע ולפנות בוקר של יום רביעי 17/10/1973 הגענו לגדה המזרחית של תעלת סואץ, שם היו כמדומני "לבנים אדומות" שהוצבו מבעוד מועד כנקודת הצליחה הטובה ביותר לצליחת התעלה.

לאחר התארגנות קצרה לקחנו את הסירות מהנגמ"שים הכנסו אותם למים בחושך מוחלט וכך צלחנו את התעלה לגדה המערבית עם מח"ט 247 דני מט, אנחנו היינו הכח שאיבטח את המח"ט לצורך טיהור המתחם שבגדה המערבית, לאחר טיהור המתחם חלקנו נשאר וחלקנו ואני ביניהם חזר בכדי לשמור על השטח שבגדה המערבית, המשכנו להילחם נגד חיילים מצריים שעדיין שהו בצד המזרחי של התעלה.

המתנו בחששות רבים וציפייה רבה להגעת כוחות נוספים והגעת גשר הגלילים, שלאחריו הגיעו טנקים רבים שנסעו על גשר הגלילים ועברו לצדו המערבי (לצערי ראיתי שני טנקים שנפלו לתעלה והחיילים שהיו בתוכם לא נצלו).

בהמתנה על גדת התעלה חפרנו מחפורות חול אישיות לצורך התגוננות מפני ירי נק"ל, פצמ"רים, טילים וקטיושות שנורו לעברינו ימים רבים, לצערי הרב בסמוך אלי "נקברו" ונהרגו מספר חיילים מחנק עקב מפולות חול מהדף הטילים ומפגיעות ישירות של קטיושות.

אחרי תקופה לא קצרה חזרתי הביתה עם זקן שחור וארוך יחסית, במעלה הכביש לכיוון ביתי פגשתי את אשתי לידה והבן הבכור שלי אדם בן השנה וושלושה חודשים, הוא לא הכיר אותי ולא הסכים שארים אותו על ידי. כולנו החיילים האמנו בצדקת הדרך, הייתה לכידות ולכן בסוף ניצחנו במלחמה קשה עם הרבה קורבות. בעצב רב, אני משתתף בצערה של משפחת מפקד המחלקה דוד ואזה 0שלא הכרתי עד לפני העלייה לנגמ"ש)ואתו עשיתי את הנסיעה לכיוון תעלת סואץ ובצערם של כל משפחות ההרוגים.