ערב הגיוס שלי לצהל, יום שבת פרצה המלחמה,

ביום ראשון הייתי אמורה להתגייס ולהתחיל טירונות בבה"ד 12. הגיוס נדחה ליום שני.

היתה אי ודאות נוראה. עליתי על האוטובוס המיועד להסיע את המתגייסות לצריפין. הגענו למחנה, חילקו אותנו למחלקות, קיבלנו את כל הציוד הנדרש ושיכנו אותנו בצריפים ארוכים.

תוך ימים ספורים אספו מאיתנו את כל הציוד שנדרש לחזית כמו: שמיכות צמר צבאיות, רובי עוזי, כובעי פלדה, מימיות, פקלים, ועוד.

קיבלנו במקום השמיכות הצבאיות שמיכות ציבעוניות ורוד לבן ותכלת אמרקאיות.במקום העוזי קיבלנו צ'כים. זו לא היתה טירונות רגילה. יצאתנו לחופשה פעם אחת אחרי שלושה שבועות.

לא היה לנו מסדר סיום עם ההורים. המצב היה של אי ודאות גדולה על מה שקורה בחזית. לא היה לנו מידע על הנעשה חוץ מטרנזיסטור אחד קטן לכל 50 הבנות.

הממונים עלינו גם לא ממש עידכנו אותנו בחדשות המלחמה. אפילו היתה אזעקה בערב אחד שהתבררה כטעות. רב הזמן הסיעו אותנו עם משאיות לבסיסי מזון כדי לארוז מנות קרב לחיילים שבחזית.

השתדלנו להכניס לכל מנה פתק קטן עם הגדשה אישית לחיילים.

לימים קיבלתי כמה ד"שים מהחזית. כמובן שבסוף הטירונות לא נפתחו קורסים כמתוכנן, כל המדריכים היו עדיין מגוייסים, ומכיוון שהיה מחסור בכוח אדם בכל החיילות נשלחתי לעשות קורס מזורז בחיל הקשר והצטרפתי לחייל.

שרתתי בקריה בבור, והייתי עדה למהלכים חשובים שקרו במהלך סיום המלחמה בדרגים הגבוהים.