שוכבים בשוכות חיילים, חברים ואחים, נצמדים כמה שאפשר לקרקע כי הכוחות המצריים לא מרפים, ממטירים עלינו אש תופת ,

מעודדים אחד את השני מוודאים שכולם בחיים על ידי צעקות וקריאות בשם החבר, מידי פעם בין הפגזה להפגזה מצליחים לשפר עמדה ולהתחפר עוד יותר,

תוך כדי לחימה שאינה פוסקת אני קורא לחברי יפת והוא עונה לי יהיה בסדר, תיזהר, פתאום מטח אש וירי צלפים , חושך אין תאורה והאור היחיד הוא מהמרגמות/טילים שנורים לעברנו, אני שומע אנחה וזוחל לעברו של חברי אבל החושך אינו מטפשר לי לראות כלום, ממשש בידי ומרגיש אדמה רטובה מנסה לראות ואז מגלה שחברי היקר משה יפת חטף פגיעה ישירה בראשו,

לא היה מה לעשות,

קרבתי אותו אליי ופרצתי בבכי, צעקתי חובש חובש, פצוע אבל לא ניתן היה להגיע אלינו,

כשעלה אור הבוקר הראשון פינינו אותו מהשוחה , בגלל המלחמה לא הצלחתי להגיע לשבעה שלו ולנחם את משפחתו,

כשהגעתי עם חבר נוסף לנחם את הוריו לא יכולתי לעמוד בפניהם, הפנים הכואבים של אימו חקוקים לי ואינו שוכח את שאלתו של אביו "איך זה שאתם שרדתם",

הורדתי את ראשי ולא אמרתי מילה.

במלחמה הזו נהרגו רבות מלוחמי הצנחנים גדוד 890 שהוצב כבשר תותחים בחווה הסינית.