דורית אנגל
6 באוקטובר 1973, יום כיפור אחר מתחיל בישראל. מושב משמרת מתרוקן מלוחמיו המגוייסים למלחמה. במשפחה שלנו, אריק ואורי מילואימניקים וראובן-גוזה לוחם צעיר בן 20 בסיירת חרוב. אני בת 15.
ב-22 לאוקטובר, בדרך מבקעת הירדן לסיני, גוזה מתקשר ואומר לי: "סוף סוף אנחנו הולכים להילחם, מקווה לפגוש את אריק ואורי..זו היתה השיחה האחרונה שלנו."
ב-24 לאוקטובר הוכרזה הפסקת האש, המלחמה מסתיימת והלוחמים חוזרים הביתה. מגיעות שמועות למושב על נפילתו של גוזה בקרב על העיר סואץ, אבל אף אחת מהשמועות לו מגיעה אלינו, למשפחה.
אלינו מגיעים נציגי קצין העיר, מזכיר המושב ורופא ומודיעים שגוזה נעדר ויתכן שהוא שבוי. אנחנו מחפשים אותו, בין תמונות השבויים, בין הפצועים בבתי החולים ובסיני.
נודע לנו שלוחמי הסיירת נלחמות לטיהור תעלת המים המתוקים וב24/10 הזעיקו אותם על מנת לחלץ 2 פלוגות צנחנים שנתקעו בעומק העיר סואץ.
על פי סיפורי חבריו, נלחם גוזה בכל כוחו, כשהוא יורה במק"כ 05 עד שחטף צרור מצלף מצרי ונפל מת לתוך הנגמ"ש לידיהם של חבריו. ניתנה הוראת מפקד להוציא את הגופה ולהניחה במקום מסויים שסומן, על מנת שיקחו אותו בעת יציאת הכוחות מהעיר...לוחמי הסיירת יצאו מהצד השני של העיר ואת גופתו של גוזה השאירו במקום ש"סומן" והמצרים לקחו אותו...
לאחר כשלושה חודשים מתקיים מו"מ עם המצרים על החזרת שבויים וגופות חללים וגוזה חוזר הביתה, למנוחתו האחרונה.
אבא, עמנואל, ממקימי מושב משמרת, ביום השנה הראשון לגוזה, בדרך לאזכרה בבית הקברות, עבר אירוע מוחי ונפטר בדיוק שלוש שנים לאחר מכן משיברון לב, לאחר שהודה בפנינו שאינו יכול לחיות יותר עם הכאב הנורא. רק בן 56 היה במותו.
נשארנו משפחה מרוסקת מכאב וגעגועים, כל אחד מאיתנו התמודד בדרך שלו עם הכאב. הגאווה שלנו, שגם דור ההמשך שלנו שרתו כלוחמים ביחידות חי"ר בצבא ובכך המשיכו את דרכם של אחיי הלוחמים.
גוזה היה אמור להיות השנה בן 70. הוא נשאר בן 20.