N12

הזיכרון שלי מלחמת יום הכיפורים

חזרה

דני טל

חיל השריון
חטיבה 164
קרבות הבלימה בגזרת התעלה

כשפרצה מלחמת יום כיפורים אני ואחי התאום גדי היינו בשל"ת המאוחר. ביום השני למלחמה קראו לנו ושלחו אותנו לימ"חים באילת. כשהגענו לשם ערך לנו המג"ד שיחת פתיחה והסביר לנו שצה"ל בתוך מצרים. עד כדי כך אף אחד לא ידע מה באמת קורה.

קיבלנו הוראה לרדת בזחל"מים לסיני, בנסיעה. יומיים לא אכלנו ולא ישנו, רק נהגנו. חטפנו בדרך טילי סאגר בכמויות אדירות. המג"ד חשב כנראה שהמלחמה הזו היא כמו מלחמת ששת הימים, ונתן לנו הוראה להסתער. הרבה חברה נפגעו. היינו בשוק. לבסוף הגענו לאזור התעלה והצטרפנו לקרבות הבלימה.

בקרבות הבלימה נפגע הטנק של גדי. יממה שלמה לא ידעתי מה קורה איתו. יממה שלמה של אי ודאות. אני לא מסוגל אפילו לתאר את היום הזה. לאחר יום הודיעו לנו שהצוות ניצל. היה לנו קשה מאוד להילחם אחד ליד השני.

בשלב של חציית התעלה, שוב נתקלנו בהתנגדות חזקה מאוד ושוב היו לנו נפגעים רבים. המטרה היתה להגיע לקילומטר ה-101 ובכך היתה אמורה להסתיים המלחמה, זאת היתה ההוראה שקיבלנו. נסענו בשיירה והמג"ד לא ראה את האיתות שסימן לנו היכן לפנות. נכנסנו היישר למארב נ"ט של המצרים, והטנק שלי נפגע. היו צעקות של פצועים בתוך הטנק. אני לא נפצעתי וניסיתי לפתוח את המדפים שנתקעו. לא יודע איך גייסתי את הכוחות, כל הזמן פחדתי שהטנק יתפוצץ. לבסוף יצאתי ולא הצלחתי לעמוד על הרגליים, כי במשך שלושה ימים ישבנו בתוך הטנק.

קראתי לעזרה לצוות שמאחור. הם לא ענו לי מייד, כי חשבו שהפגיעה היתה אצלם והיו מבוהלים. אחר כך חילצנו את אנשי הצוות שלי שנפגעו. חזרתי לטנק וניסיתי להתניע אותו, ללא הצלחה, ועברתי לטנק אחר. אני זוכר שבשלב הזה הסתובבתי עם סרבל מגואל מדם, והתחיל להיות מאוד קר – סוף חודש אוקטובר. רק לאחר יומיים - שלושה קיבלנו אספקה של אוכל ובגדים.

אמא שלנו ישבה בעורף בתל אביב, והשתגעה מדאגה. חברים ובני משפחה אמרו לה שאסור שתאומים יילחמו יחד. היא פנתה למי שפנתה בצבא, וערב אחד הודיעו לי שאני צריך לארוז ולעבור גזרה. היה לי קשה לעזוב את גדי ואת החבר'ה אבל זו היתה הפקודה. הועברתי בחזרה למזרח התעלה, ושם נשארתי עם מילואימניקים מבוגרים עד סוף המלחמה. בחופשה הראשונה הלכתי לבקר את מפקד הטנק שלי שאותו חילצתי. בהתחלה לא זיהיתי אותו. עיקר הפגיעה שלו הייתה בפנים. הפגישה איתו היתה מאוד מרגשת, ולשמחתי, אנחנו בקשר עד היום.

זו היתה המלחמה הראשונה שלי, היינו ילדים, וראינו מראות קשים של הרוגים ופצועים. בזמן המלחמה לא היה לי זמן לחשוב על עצמי, אבל לאחר מכן אתה מתחיל להבין שהמלחמה שינתה דברים רבים. כשרואים את המוות קרוב כל כך משתנה הראייה גם על החיים.