"ראיתי את אבא שלי משוחח שניות ספורות בטלפון, מתלבש במהירות במדים שלו ויוצא מהבית. הוא לא ראה שעמדתי שם בחשכה ולא נפרד ממני..."

המלחמה שלי לא התחילה בשעה 2 בצהריים המיתולוגית ביום כיפור, המלחמה שלי התחילה 12 שעות קודם, בשעה 2 בלילה. אבא שלי, סגן אלוף ישראל חביב, היה איש צבא קבע, אבא ל - 4 ילדים, בת הזקונים - תינוקת ואני הבכורה בת 10.

יום כיפור בביתנו בירושלים היה יום קדוש, לא הודלק אור בבית, לא נשמעו קולות מכוניות ולא נמלאו הרחובות בקולות ילדים רצים על הכבישים הריקים או נוהגים באופניים. ביתנו, שהיה סמוך לבית הכנסת הגדול, היכל שלמה, היה אפוף בחשכה ובשקט מוחלט כלפתע, בשעה 2 בלילה, צלצל הטלפון...התעוררתי ובחשכה ראיתי את אבא שלי, משוחח שניות ספורות בטלפון, מתלבש במהירות במדים שלו, לוחש משהו לאמי ויוצא מהבית אל הג'יפ שחנה ברחוב. הוא לא ראה שעמדתי שם בחשכה ולא נפרד ממני...

בבוקר למחרת, ליד בית הכנסת הגדול, עמד אוטובוס שאסף לתוכו מתפללים בחולצות לבנות וטליתות, גם את הבן של השכנים בבניין ממול...היה חם, הרגשתי שמשהו נורא עומד לקרות והחלטתי לחזור הביתה...בשעה 2 בצהריים פילחה אזעקת אמת את האויר...אני פרצתי בבכי ללא שליטה ואמא שלי, שאספה את כולנו לרדת למקלט, שמה לב שאחי הקטן, בן 5 איננו, כניראה שהאזעקה תפסה אותו בבית של חבר והוא ירד למיקלט איתם...לא היו טלפונים סלולרים, לא היה איך לאשש את ההשערה הזו ולא די שעכשיו נעלם לה ילד, אמא שלי היתה צריכה להתמודד עם בכי היסטרי ולא לגמרי מוסבר של בתה הבכורה ועוד 2 ילדות קטנות, האחת תינוקת...מעולם לא דיברנו על הסצינה שעשיתי לה אז..עד היום מלחמת יום הכיפורים היא טראומה בשבילי. אבא שלי חזר מהמלחמה, הבן של השכנים - לא...