שירתתי כחיילת ביחידת בקרה בבור של חיל האוויר.

הייתי אחראית משמרת, סמלת, האחרונה בשדרת הפיקוד. תפקידי היה לסמן בעזרת חיצים, על גבי מפת האיזור, את המטוסים שנמצאים באוויר בזמן אמת. את הדיווחים קיבלתי, באזניות ,מחברותי ביחידות הבקרה השונות.

מעלי בבור ישבה כל צמרת הפיקוד של החייל. במלחמה הארורה ההיא ישב בראש הפירמידה בני פלד, מפקד החייל.

הוא היה הבכיר ביותר ואני הייתי הזוטרה ביותר על אותו קו דיווח. רק לי מכל שאר הנוכחים לא הייתה אפשרות לדבר. רק להאזין.

כל בוקר הגיע אחד המפקדים לסמן על גבי מפת ארצינו האהובה את הגבולות החדשים. עד לאן פלשו כוחות האוייב.

מחוץ לבור, בעורף, האנשים האמינו לתקשורת שהסבירה שאנחנו בולמים את ההתקפות וכוחות האוייב נסוגים. הדיסוננס היה כואב. לא יכולתי להגיד מילה.

בבור הייתה תחושה נוראית. נאלצנו לסמן את האמת המרה. מהבסיס יצא מבנה של ארבעה מטוסים. חזר מבנה של שני מטוסים. טייס אחד נראה צונח.

בני פלד נראה מבעד לזכוכית החלון מובס. פניהם של הקצינים הבכירים נפולות. כולם נראים מותשים ומובסים.

הבקשות לסיוע אווירי רבות מאוד ומגיעות מכל הגזרות. וצריך להחליט החלטות קשות.

מזל שאני לא יכולה לדבר, רק להאזין. אני לא יכולה לבכות. אני חייבת להתרכז להציג את מפת השמיים האמיתית.

מטוסי אוייב שמכונים אצלינו בלתי מזוהים טסים על קו החוף מדרום לצפון, לעבר תל אביב. הם מופלים.

לעיתים עולים בקשר שמות הטייסים שמטוסם הופל. אבל כבד יורד על פני הקצינים.

אני בת 19. הם נראים לי מאוד מבוגרים...חשובים.

ארשת פניהם מבשרת אסון.

האווירה בבור מתחילה להשתפר כאשר מתחילים להגיע מטוסי הגאלקסי האמריקאיים עמוסי תחמושת וציוד.

איני יודעת להצביע על נקודת המפנה. איני יודעת איך ניצחנו בסוף. אני יודעת שהמחיר היה יקר. הייתי בת 19 ואלה היו בני המחזור שלי שאיישו את הקווים.

אלה שחזרו וכל בני הדור ההוא, נשארו שבורים.