הייתי בכיתה י'ב ערב יום כיפור, הייתי בבי"כ עם משפחתי, לאחר מכן הלכתי לחבריי שגרו ליד אצטדיון יד אליהו. ראינו עשרות אוטובוסים שהגיעו אליהם מילואימניקים רבים, טרם הבנו מה עומד להיות למחרת. פרצה המלחמה והתנדבנו במסגרת תנועת הנוער "מחנות עולים", בקיבוץ אילות ליד אילת. קטפנו עגבניות.

במהלך המלחמה נהרגו 2 בני דודיי שמואל איוואן, שלמה מני, מדריך תנועת הנוער מקיבוץ אילות פרבר, המורה להתעמלות שלי, אח של חברתי, בעלה של המורה לספרות, שכן קרוב. לא היו לימודים כי כל המורים הגברים היו מגויסים. לא היה יום בחיי שלא נזכרתי בכל ההרוגים שהכרתי. השבט הבגדדי שלנו כאב מאוד מאוד. לא היו שמחות. ההורים של בני דודיי, שנפלו, חלו ונפטרו. מעולם לא הרגשתי אשמה כלפי הממשלה, האשמה רק באויבים ובאמריקה שלא אמרה לישראל את האמת שעומדת לפרוץ מלחמה. 2 בני דודיי היו גם חברים, היינו נפגשים רבות בחגים ובאירועים משפחתיים והיינו משחקים ועושים מעשה קונדס. יהי זכרם ברוך לנצח נצחים.