לחבורת הלוחמים במלחמת יום כיפור שהם אחיי לנשק ולחיים,

כמה מילים על המלחמה הקצרה והנוראה שחוויתי ב-7—8 לאוקטובר 73.

גדוד סיור 134 היה גדוד מעורב של טנקים ונגמש"י סיור, בו הייתי בו הייתי מ"פ.

לאחר בלגן אימים בימ"ח, יצאנו 4 טנקים ונגמ"ש אחד בבוקר יום א' 7.10.73 מהימ"ח ביפתח, על מנת לנסות ולעזור לחטיבה 188 לבלום את הסורים.

קבלנו פקודה להתמקם על הגבעות של משתא מול חושניה, המאפשרות לעצור את המתקפה הסורית שכבשה כבר בלילה את אזור חושניה ומסביב לו.

במעלה הדרך עצר אותי סא"ל ישראל לוין פצוע בראשו שנסע במורד הכביש בזחל"ם מלא פצועים ואמר לי "אילן אין לך אפשרות להמשיך עם כוח קטן כל כך". כל אזור משתא כבוש כבר על ידי הסורים. אמרתי לו, יש לי פקודה ואנחנו ממשיכים. לאחר כמה דקות נתקלנו בכוח סורי בגודל של פלוגה שהשתלט על הגבעות של אזור מושב אניעם. נהלנו קרב אש מטווח 2,000 מ' בערך פגענו ב3 טנקים ולנו לא נפגע אף טנק. המשכנו הלאה והגענו תוך כדי לחימה לגבעות הנמוכות של משתא. כאן התגלתה לנו עוצמת הכוח שמולנו היינו ארבעה טנקים מול כוח של כחטיבה ממוכנת סורית שכללה עשרות טנקים ומאות נגמ"שים וכלי רכב אחרים.

הסורים פתחו עלינו בהפגזה ארטילרית מסיבית, ממנה נפגע הטנק שלי מפגז מרגמה שגרם לאיבוד הקשר. התחלפתי עם טנק המ"מ דב גושן והתחלנו קרב תותחים עם האויב שמולנו פגענו בכ- 30 מטרות ביניהם טנקים נגמ"שים וכלי רכב אחרים עד שכמעט נגמרה לנו התחמושת, וקראתי בקשר למג"ד שאני זקוק להחלפה ולמילוי מחדש ואז קבלתי ידיעה שכוח סורי עוקף אותנו מדרום. שלחתי טנק לתצפית אך הוא לא זיהה את הכוח שהיה בשטח נמוך, ואז קבלתי אתראה בקשר "קודקוד האויב מאחור" בלשון של טנקיסטים "הזהר האויב קרוב מאחוריך".

לא הספקתי לסובב את הצריח והטנק נפגע משני חש"ים. התחילה שרפה ופיצוצים של התחמושת קראתי בצעקות לחברי בצריח אך עד מהרה הבנתי שהם נפגעו קשה וכנראה נהרגו. עם הנהג לא הצלחת ליצור קשר והבנתי שגם הוא נפגע. החלטתי שאני חייב לצאת מהטנק לפני שכל התחמושת תתפוצץ, ולמרות הכוויות והפציעה הצלחתי לעלות על הצריח ולהתגלגל ממנו לקרקע. זחלתי כ15 מטר מהטנק הייתי עוור משרפת הפנים פצוע ושרוף בכל חלקי גופי ולאט לאט אבדתי את ההכרה. שכבתי כך כל הלילה ורק למחרת כבש הגדוד את הגבעות הללו וחברי הטוב סרן אברהם קלוג ז"ל, שנהרג למחרת, פינה אותי לתאג"ד.

בטנק שלי נהרגו: התותחן ברטו אוזנה, הטען קשר משה אפרתי, והנהג זליג קפטל. בגדוד כולו נהרגו במלחמה 33 חיילים וקצינים. מהם קרוב לחצי בקרב הבלימה, 8 בפגיעה ישירה בנגמ"ש והשאר בפריצה לסוריה.

הגדוד שלם מחיר כבד אבל אף אחד מהלוחמים לא התלונן.