50 שנים למלחמת יום הכיפורים ,
חשבתי שככל שהשנים חולפות, הפצעים של מלחמת יום הכיפורים יגלידו, אבל ההפך הוא הנכון.

ככל שהשנים עוברות, אני מתקשה להרפות מהמלחמה כי יש דאגה למדינה שלנו .

אנחנו דור 73 דיברו בשטח הלחימה שמשה דיין היה על גבול הפאניקה כאשר לא זו בלבד שהאמין שהגיע סופה של מדינת ישראל, אלא אף העניק לתוצאות תחילת הלחימה את התואר טעון האמוציות ההיסטוריות - "חורבן בית שלישי".

על הטעות של הנהגת המדינה שילמנו עליה בהרוגים ובדברים מאוד קשים, אבל אי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור.

צריך ללמוד איך הגענו לפרוץ המלחמה בשבת, 6 באוקטובר 1973 ,איך קרה שאנחנו בבית הכנסת ביום כיפור ואנחנו האחרונים לדעת על המלחמה שאנחנו אמורים להילחם בה.

היה גיוס והגענו למחנה פילון ליד ראש פינה והכנו את הטנקים והזחל"מים כל הלילה של מוצאי יום כיפור ובזריחת של יום ראשון עלינו לרמת הגולן דרך גשר אריק והגענו לשדה הקרב של חושנייה והטנק של הסמג"ד קיבל פגז ומת והתחלנו להבין את המצב

במשך שנים רבות אחרי המלחמה ואחרי 7 חודשי המילואים , להכנת דור חדש של לוחמים , הייתה הכחשה והדחקה ארוכה, כי התרכזתי בחיים הציבוריים בקהילה ובמשפחה ולא היה זמן לעשות חשבון נפש .

ועכשיו 49 שנים למלחמת יום הכיפורים , צריך למחול ולסלוח ולהבין שהדברים האלה לא נעשו מתוך זלזול בנו. וזה הזמן שעם ישראל יהיה מאוחד , כי במידה ותהיה מלחמה חלילה, נצטרך להילחם ביחד בשדה הקרב .


גמר חתימה טובה תמונה עם החברים על גשר צף על תעלת סואץ בזמן הפוגה.