אחרי קרבות ברמת הגולן הגענו לשדה התעופה במחניים. עלינו על מסוקים וטסנו טיסת לילה מלווה בפחד והתרגשות מעל וואדי בגבול בין סוריה ולבנון. טיסה נמוכה כדי לא להתגלות. נחתנו מצפון למוצב הפיתולים ומוצב החרמון הסורי. מייד אחרי שירדנו מהמסוקים, התחלנו במסע לכיוון מוצב הפיתולים. קור עז בשיא החרמון. היינו לבושים במדים בלבד, ללא דובונים או משהו אחר לחמם. נשאנו רק הרבה נשק ותחמושת, כדי שנהיה קלי תנועה.

התחילו לנחות סביבנו פגזה מרגמה. חברי יגאל, שהיה מ״מ ביחידה, חטף רסיס באזור נקודת הלחיצה ברגל.

העמסנו אותו על אלונקה ורצנו לעבר המסוקים שהגיעו עם לוחמים נוספים. יגאל הגיע לביה״ח בצפת מת קליני, אחרי איבוד דם רב. הוא ניצל. נשארה לו נכות קלה ברגל.

במהלך התנועה לעבר הפיתולים נתקלנו פה ושם בחיילים סורים שחוסלו.

לאחר כיבוש הפיתולים והחרמון הסורי התארגנו להגנה על המקום. קור מקפיא, שלא הורגש כשהיינו בתנועה.

בבוקר נוחת מסוק ויורדת ממנו עם כובע בוקרים הזמרת שושנה שמארי ובקולה העמוק אומרת: ״שלום חבר׳ה״.

מחזה סוריאליסטי.

לאחר זמן קצר אירגן אחד המגדי״ם, אליש שלם, כוח שכלל את כל הכלים ארוכי הטווח והתחלנו לצעוד לכיוון החרמון הישראלי מתוך כוונה לעזור לגולני.

עלינו על שדה מוקשים וחברי הטוב חגי גילת איבד חלק מרגלו.

חזרנו לאחור ועשינו איגוף של השדה.

נצעידה הייתה מהירה וקשה מאד. בגובה 2800 מטר, אוויר דל בחמצן. הנשימה קשה ומנסים לנשום כדי לקבל חמצן.

בשלב מסוים התפצלנו לחוליות קטנות.

התחלנו לראות חיילים סורים שנמלטו ממוצב החרמון הישראלי לכיוון שלנו.

היינו שישה ותפסנו 14 שבויים.

היה קשה לראות את לוחמי האויב שחלקם נשאו תעודות ומסמכים של חיילינו שהיו בחרמון שנכבש.

היו קצת חילופי אש ולצערנו נפל חבר מקיבוץ יד מרדכי. הקטע המפחיד מבחינתי הי כאשר אני וחבר זיהינו שני סורים בתחתי הוואדי. הם נכנעו, השאירו את הנשק והציוד למטה ועלו אלינו. לקחנואותם וצירפנו לקבוצת השבויים.

חזרנו למקום שהשאירו את הנשק. חברי נשאר למעלה לאבטח ואני ירדתי להביא את הנשק.

לקחתי ליד קלצ׳ניקוב, הוצאתי את המחסנית דרכתי (כדי לשלוף כדור שנשאר בקנה) הרמתי נשק ב45 מעלות כלפי מעלה ולחצתי על ההדק… נשמעה יריה (ברור שהכדור לא נשלף). איזה מזל שלא פגעתי בחברי שנשאר למעלה….