יומן מלחמה: שידרתי מהקרבות הראשונים בגולן – והתברר שדיברתי לעצמי

יוסי רונן, כתב צבאי בגל"צ, התלווה לקרבות השריון-בשריון של חטיבה 4 וניסה לשדר לאחור את המתרחש. 50 שנה אחרי, הוא חוזר לתדהמה של לראות טנקים סוריים על ספו של הגליל – ואז לשמוע, במקום השידור שלו, את הודעות ה"מורל" של דובר צה"ל

היום זה לא היה קורה. הקרבות הקשים והנואשים ביותר של מלחמת יום הכיפורים, ביומה הראשון של המלחמה, התחוללו ממש לנגד עיניי. ככתב צבאי במילואים, עשיתי את מה שחשבתי שמצופה ממני: יצאתי לשטח ושידרתי מהשטח – או כך לפחות חשבתי. בפועל, בזמן אמת, תושבי ישראל לא ידעו דבר וחצי דבר. לא על נפילת קו המעוזים בתעלה, לא על נפילת המוצבים ברמת הגולן, ודאי לא על נפילת מוצב החרמון. דובר צה"ל מודיע: כוחות מצריים וסוריים פתחו במתקפה וכוחותינו בולמים והודפים. זהו.

במושגים עדכניים – פייק ניוז אחד גדול.

את יום כיפור, 6 באוקטובר 1973, העברנו רעייתי מיקה ואני בבית הוריי בהרצליה. זוג צעיר, עדיין ללא ילדים. רעש מכוניות נוסעות ביום הצום גרם לי להדליק את הרדיו על תחנת גלי צה"ל, שבה שירתי ככתב צבאי במילואים מיום שחרורי בנובמבר 1968. הבנתי שפרצה מלחמה. נעול בסנדלים נסעתי ליפו, מקום משכנה של התחנה הצבאית.

לאחר קבלת הציוד האישי וציוד ההקלטה, עליתי באוטובוס צפונה יחד עם עוד כתבים וטכנאים. הגענו בלילה למוצב הפיקוד בצפת ושם כבר הבנו שהמצב ברמת הגולן קשה מאוד ומוצב החרמון נפל. את הכתבים חילק דובר צה"ל על פי היחידות והגזרות השונות. אני התבקשתי לצאת דווקא מערבה, למחנה כורדני שבקריות (בין עכו לנהריה), ושם להצטרף לחטיבה 4 (קרייתי) - חטיבה ממוכנת שהייתה מיועדת לעלות לרמה כחלק ממתקפת הנגד, במסגרת האוגדה של דן לנר.

נפגשתי באותו לילה עם המח"ט אל"מ יעקב הדר (פפר). בתוך כל הבלגן הנוראי של התארגנות לקראת העלייה הצפויה למחרת, גם הטרדתי אותו בשאלה היכן ניתן לקבל נעליים גבוהות במקום הסנדלים שאיתם הגעתי. נעליים אומנם קיבלתי באפסנאות החטיבה, אבל כדי למצוא גם זוג גרביים נאלצתי לנסוע לחברים של הוריי בקריית ביאליק ולהעיר אותם משנתם.

חזרתי למחנה כורדני והבנתי מהמח"ט שלא עומדים לרשותו מובילי טנקים, והוא מתכנן לחצות את הגליל עם השרמנים שלו על זחלים ( שרשראות טנקים)ולעלות בבוקר לכיוון יהודייה. קבענו להיפגש בשעת בוקר מוקדמת ליד חוות ורד הגליל. בשעה היעודה הגעתי למקום עם קצין ליווי מטעם דובר צה"ל, שהיה חדור מוטיבציה לאתר ברכבו הפרטי את בנו ששירת באחת היחידות ברמה - מה שמאוד עזר לי בהמשך העבודה העיתונאית.

אל"מ פפר הגיע בגי'פ יחד עם עוד שניים-שלושה גי'פים של מפקדת החטיבה. לשאלתי היכן החטיבה, ענה לי שהטנקים (שנסעו כזכור על שרשראות) פזורים לכל אורך הגליל, וכשיגיעו מספר טנקים נתחיל לעלות. לאט לאט התקבצו מספר טנקים ונגמ"שים.

המח"ט לא חיכה שכל החטיבה תגיע והחל לנוע לכיוון גשר אריק. המלווה שלי נותר
מאחור להמתין לי. הצטרפתי עם מכשיר הקלטה לנגמ"ש המודיעין החטיבתי.

בחציית גשר אריק מעל הירדן נדהמתי לראות שמכינים את הגשר לפיצוץ כדי למנוע מעבר כוחות סוריים.

בעודנו עולים לכיוון הרמה, כשאני מתאר את הפעילות ומנסה להתגבר על הרעש מחריש האוזניים של
שרשראות הטנקים והנגמ"שים, נראו לפתע מכיוון מעלה גמלא מספר טנקים נעים לכיווננו. המחשבה
הראשונה הייתה שמדובר בטנקים ישראליים, שהרי לא הגיוני שטנקים סוריים הגיעו כבר כל
כך מערבה, ממש בירידה אל הכנרת. עד מהרה התברר שאכן מדובר בטנקים סוריים, ואני
מוצא את עצמי מתאר קרב מול טנקים סוריים קרובים לנהר הירדן ואל הגליל!

השרמנים של חטיבה 4 ממלחמת העולם השנייה התחילו להדליק את ה-T-55 הסוריים. שאר גדודי החטיבה (חרמ"ש ושריון) הלכו והתקבצו, וכל אותו יום ראשון, 7 באוקטובר, התנהל קרב תוך כדי התקדמות במעלה גמלא.

תיאור קרב שריון בשריון הוא מלאכה לא פשוטה. אתה לא רואה כלום. תקוע בתוך נגמ"ש (או
זחל"ם, כפי שכונה אז), לא מעז להרים את הראש, שומע הוראות בקשר, קולות יציאת
פגזים של הטנקים שלפניך, רעש נוראי של כלי הרכב הכבד שמטפס ומתמרן במעלה דרך העפר,
אבק חודר לכל חור, ואתה מדבר אל תוך מיקרופון ומדי פעם מעז להציץ מעבר לדפנות כדי
להבין בכל זאת מה מתרחש סביבך. אני זוכר שהקלטתי ולא נרגעתי מהמחשבה שהסורים למעשה
חצו את מרכז רמת הגולן כדי להגיע למקום שבו נתקלנו בהם.

בלילה
התארגנה החטיבה לחניון לילה. המח"ט ביקש לארגן נגמ"ש להורדת מספר פצועים
קל לבית החולים בצפת, ומכיוון שרציתי למהר ולהעביר חומר מוקלט לתחנה בתל אביב
(אולפן משותף של קול ישראל וגלי צה"ל שהתמקם בבית סוקולוב), הצעתי את שירותי
כמלווה לנהג הנגמ"ש.

נסענו מערבה באורות כבויים ובחשכה מוחלטת. לאחר זמן קצר עצר הנהג, כי נדמה היה לנו שאנחנו
רואים דמויות חשודות. חיכינו מספר דקות בחרדה והדמויות התקרבו. לשמחתנו, ולשמחת
אותן דמויות מפוחדות ומפויחות, לאחר דקות ארוכות של חרדה התברר שמדובר בחיילים ישראלים, שרידי סוללת תותחנים שהצליחו לברוח מהתקפת טנקים סוריים והם מבקשים לרדת לכיוון ישראל. הם מצידם כמובן פחדו שמדובר בנגמ"ש סורי.

לאחר נסיעה ארוכה ואיטית בחשכה, נפרדתי מנוסעי הנגמ"ש בבוקר ליד ורד הגליל. מיהרתי
למצוא טלפון כדי להעביר את ההקלטות של הקרב הקשה. לצערי הרב, מאותו חומר לא שודרה
ולו דקה אחת.

בעודי ברכב, שמעתי את הודעות דובר צה"ל כי כוחותינו "הודפים ובולמים" את הכוחות הסוריים ברמת הגולן. את ההקלטות בדבר הקירבה של הטנקים הסוריים אל נהר הירדן ולגליל, מעולם לא השמיעו. לעם ישראל אסור היה אז לשמוע מה המצב האמיתי. לכך התווסף כמובן התסכול האישי של כתב צבאי שעושה עבודתו נאמנה (ואם יורשה לי להעיר, תוך סיכון עצמי מיותר בדיעבד).

והיה גם "מידע" שהופץ באופן יזום, וזה כבר היה חמור יותר.

יומיים לאחר הקרב שעליו סיפרתי קודם, הגעתי למושב רמת מגשימים שבדרום הרמה. תושבי המקום התבקשו להתפנות כבר ביום כיפור, ועזבו תוך כדי הפגזה סורית קשה. במסגרת מתקפת הנגד של
צה"ל, נסוג הצבא הסורי מרמת מגשימים והשאיר מאחור מושב הרוס. הגעתי למקום זמן
קצר לאחר עזיבת הסורים. באוויר היה ריח חריף של שרידי שריפה, ועשן עדיין היתמר
במספר מקומות. נפש חיה לא נראתה במקום.

תיארתי למיקרופון את מה שראיתי והמשכתי בדרכי. ברדיו במכונית שמעתי דיווח של כתב שישב כל
המלחמה בפיקוד צפון והעביר את הודעות דובר צה"ל כלשונן. בדיווח נמסר בשמחה כי תושבי רמת מגשימים, כולל נשים וילדים, חזרו אל היישוב. לא האמנתי למשמע אוזניי.

את הדיווח שלי כבר לא היה טעם לשלוח. עם ישראל שמע רק את מה שדובר צה"ל רצה שישמע.

למותר לציין כי התושבים הבוגרים החלו לחזור למקום לפחות יממה מאוחר יותר, בערב חג סוכות.

שבועות אחדים לאחר סיום המלחמה התקיים דיון אצל דובר צה"ל לסיכום עבודת התקשורת. הדיון
היה נוקב, והושמעו בו לא מעט טענות נגד אותה מדיניות של מניעת מידע מאזרחי המדינה.
דובר צה"ל התעקש שההתנהלות הייתה נכונה, והצבא אחראי גם על המורל של האזרחים.

נותר רק לקוות שאכן, היום זה לא יכול לקרות.