לעת ערב כבר שכבנו במערבים, היינו רסיסים של כוחות מפוררים שהתקבצו, מגינים על טסה. בלילה הכרתי את נדב כרמי.

ישבנו יחד על הזחל"מ, נדב בעמדת המקלען, ואני ליד המרגמה עם פגזי תאורה מוכנים. וכך עברו ארבע לילות, רודפים אחרי חיילי קומנדו מצריים ששרצו בחולות.

קצת מתסכל לחיילים צמאי קרבות כאשר מכל צדדיך רועמת המלחמה.

בתחילה הקשר היה קשה, חשבתי אולי בגלל הגיל, הוא בן 21, אני בן 28, מושבניק, אישה בהריון.

היו לו פנים מהורהרות ומבט שלא בדיוק מסתכל לעיניים. גבר נאה עיניים חודרות, חצי חיוך קבוע על שפתיו, לאחר מכן דיברנו ללא הפסק.

סיפר על אבא קבלן עבודות עפר, על קרית ביאליק, על הפנימיה הצבאית על המסלול הצבאי, גם ירדנו לדקויות הנפש, רומנטיקה, מחשבות על העתיד, רק לאחר יומים סיפר על המשפט.

זה היה סוף מסלול פלוגתי, קיבלו לתרגיל הסיום תחמושת במשורה, הוא הסמ"פ לא היה יכול להסכים לביזיון, בלילה הלך לבונקר ולקח ללא רשות ארגז נוסף של תחמושת. שפטו אותו למאסר.

נדב כרמי, קצין למופת, פוטנציאל של רמטכ"ל, קיבל את פסק הדין קשה. שאלתי אם ישאר בקבע? אמר, חכה אי אפשר לדעת איך המלחמה תסתיים,

אמרתי לו, זה לא ברור שננצח? אמר כן, אבל מי יודע מה איתנו? זה צימרר את גבי.

ב-15 באוקטובר בערב התקבץ הכוח בפיקודו של פאצ'י, הכח נע לעבר התעלה, ליד התעלה שינוי, קיבלנו הוראה לפנות לכוון החווה הסינית ולהשאר בחסימה. למחרת אחר הצהורים חצינו את התעלה על גבי אסדות. במהלך התנועה כבשנו מתחם טילים בסביבות שדה התעופה פאיד, נדב פעל למופת, החיילים טירוני צנחנים חסרי ביטחון והוא בדיוק הדמות שצריכים בשעה כזו. מפקד, חבר, אבא בן 21 .

אחרי יומיים צורפנו לגדוד הצנחנים של קאצ'ה. בבוקר של 19 לאוקטובר התחלנו לנוע לכיוון איסמאליה, ואז נפתח עלינו ירי ממערב. שני זחלמ"ים עלו באש, ירדנו מהרכב והכח התארגן, המ"פ צוקר ונדב כרמי הסמ"פ, כבר היינו חברים, אמרתי לו אני מצטרף, תן לי את מכשיר הקשר אני אצלע אחריכם (שבר בקרסול.)

והם נעלמו בזריזות בחורש הסמיך שסביב התעלה, עוד הספקתי להגיד לו, תחשוב אופטימי.

אחרי 5 דקות שמעתי חילופי ירי, לאחר מכן הפסקה ופיצוץ של כמה רימונים, לאחר מכן זעקות לעזרה. לקח לי דקה להגיע. נדב וצוקר המ"פ היו הרוגים.

לאחר מכן הסביר לי סמל שילר כי הם התכנסו לקבוצת פקודות, כדור מצרי פגע ברימון שבחגור המ"פ ולאחר מכן התפוצצו שאר הרימונים.

גופות נדב כרמי וצוקר היו מרוסקות אבל פניו של נדב היו כפני מלאך, שני צעירים יפים עם עתיד מבטיח נהרגו, וזו היתה כאילו נבואה שהגשימה את עצמה.

הכאב לא מרפה עד היום.