"מאז ועד היום, בעומדי דום בצפירה, חוזרת אלי תמונת הלוחם שלא הכרתי מעולם ומת בזרועותיי."

תקופת מלחמת יום הכיפורים הייתה שירות המילואים השני בחיי.

הייתי בן 23, שנתיים קודם לכן השתחררתי משרות בחטיבת גולני בה שרתתי כחובש קרבי.

בבוקר יום הכיפורים 1973 חשנו כולנו שמשהו קורה. התחלנו להרים טלפונים והסתבר שהחל גיוס מילואים.

אבי, שהיה קצין בכיר במערך הלוחם גויס כבר בשעות הבוקר, ונפגעתי שהוא הקשיש כבר מגויס ואני הלוחם הטרי מגולני עדיין מחכה בבית...

רק בשעות אחה"צ המאוחרות גויסנו וירדנו למחנה שדה תימן בבאר שבע , לא היו מובילי טנקים אלא עלינו ישירות על הטנקים והזחל"מים, נסענו על השרשראות לכוון תעלת סואץ כשכולם מנופפים לנו בידיים והבנתי את תחושתו של הגנרל פאטון...

לכולנו הייתה תחושת אופוריה שמקורה במלחמת ששת הימים שאירעה שנים ספורות קודם לכן.

תוך כדי נסיעה התוודעתי לחברים שכמעט ולא הכרתי, לא תיארנו לעצמנו שתוך ימים ספורים נהיה חברים לדם, נראה בעיניים שכול ואסון וכולנו ניאחז בעוצמה רבה איש ברעהו, מנסים להיאחז בחיים.

הגענו ישר לתופת, נזרקנו ישר ללחימה כשאנחנו מוזזים מצד לצד, מרגישים כברווזים במטווח.

פקודות סותרות הזיזו אותנו במדבר, הפגזים נפלו סביבנו, הטנקים סביבנו נפגעו בהמוניהם מטילי הסאגר המצריים ולאחר ימים ספורים מצאנו עצמנו ככוח רפואי יחידי על גדות התעלה, כשהאוגדה כולה החלה במבצע הצליחה.

כמות הנפגעים שזרמו אלינו הייתה בלתי נתפסת.

לא הייתה אפשרות לפנות את הפצועים וההרוגים וכשנגמרו האלונקות פשוט השכבנו על החול את ההרוגים בטור אחד, הפצועים בטור שני כשאורך שני הטורים עולה מרגע לרגע בעשרות מטרים.

כל הציוד הרפואי שהיה ברשותנו נגמר עד אחרון העירויים והתחבושות.

אחרי שבוע לחימה, הגענו למחנה טסה למקלחת ראשונה .... הבגדים היו נוקשים, ספוגים בדם רב, האווירה קשה, ראינו חברים רבים בדקות האחרונות שלהם.

חוויה אחת מכוננת וחזקה מלווה אותי מאז. כל יום זיכרון, אני עומד ומתייחד עם זכרו של איש שלא הכרתי מעולם.

בימי הלחימה הראשונים הגיע עם מבול הפצועים חייל באלונקה. קבלתי אותו בסוכת התאג"ד, הוא היה צלול אך חלש מאד ולכן הוצאתי מכיס חולצתו דסקית וניירת שונה, על מנת לרשום את שמו.

בין הניירות היה מכתב בכתב יד ילדותי ומעוגל הכותב לאבא הגיבור שלי, שאני מקווה שאתה בסדר ותחזור אלי בשלום... הלוחם הפצוע חייך אלי בשארית כוחותיו ושאל: "חובש, אני אחיה?" אמרתי לו "בוודאי שכן", הכנסתי את העירוי ולפתע השתנק והקיא דם רב.

הרופא שלידי בדק ואמר לי "זהו, הבחור הלך". אני זוכר את התחושה הנוראית, את המעצור הקטן ברוטינה הנוראית של מצעד הפצועים ואת המחשבה על כך שהילד הקטן, המחכה כל כך לאביו כבר לא יראה אותו לעולם.

הוא לא יודע על כך, אבל אני יודע.

מאז ועד היום, בעומדי דום בצפירה, חוזרת אלי תמונת הלוחם שלא הכרתי מעולם ומת בזרועותיי.