אבא שלנו עבד באגד והיה אחראי על חניון חירום.

ביום שישי ערב כיפור הגיע הביתה ואמר שיש כוננות לא לנתק את הטלפון. בשבת יום כיפר באו לקחת אותו מבית הכנסת בשעות הבקר לפתוח את החניון לאוטובוסים.

אני (שושי) הייתי נערה, וישבתי עם חברות על הדשא בשכונה ב' בבאר שבע, וכל הבוקר הייתה תנועה ערה יחסית ליום כיפור. כל רגע יצא בחור על מדים עם תרמיל.

בשעה 2 נשמעה אזעקה מפחידה. גרנו בבנין של 14 קומות אנשים ירדו במדרגות בפניקה ודחפו

אבא חזר בלילה מאוחר ואמר שהידיעות מהחזית ממש קשות.

אני הייתי תלמידה בכתה י, ולא היו לימודים סדירים בבית הספר.הלכנו לעבוד כסניטרים בבית חולים סורוקה. הבחורים הובילו את האלונקות ממנחת המסוקים לתוך בית החולים. אני עבדתי במחלקות של הפצועים העברתי טלפון בין הפצועים כדי שיודיעו וידברו עם המשפחה.

הטלפון היה טלפון ישן עם חוט ארוך מאד אותו העברתי בין המיטות. אחרי זמן מה הסיעו אותנו מבית הספר לעבוד במושבים, היות ולא היה מי שיקטוף את הירקות.

בהמשך עבדתי בדואר, היו שם ערמות של חבילות. חלקן הוחזרו מהחזית והיתה עליהן פיתקית בה היה מסומן: נעדר/ נהרג...

היות וגרנו סמוך לסורוקה בלילות מרב חרדה לא נרדמתי וראיתי את המסוקים נוחתים אחד אחרי השני לפרוק פצועים.