ב-6 באוקטובר 73 קראו לנו להגיע למילואים למחנה שדה תימן.

הפסקתי את הצום ונסעתי. רק בשעה 19 בערב התקשרו אליי, חיכיתי כל היום לטלפון.

הגענו לבסיס בימ"חים לא היה ציוד בכלל. נשק ללא תחמושת. זחל"מים ללא מקלעים ולא כלום.

העלו אותנו על אוטובוסים להגיע לגזרת הקרבות. היינו 4 אוטובוסים של החטיבה. הגענו לצומת חמוטל, שם תקפו אותנו המטוסים של המצרים.

הסתתרנו, ועד כמה שזוכר לי נהרגה שם חיילת ממשרד הקישור.

משם נסענו באוטובוסים לכיוון פאיד. היינו אמורים לקבל ציוד וזחלמ"ים, אבל לא היה בנמצא. השאירו אותנו בשטח ללא ציוד, ללא אוכל. בקושי היה מים. נאלצנו לאסוף אוכל מערימות זבל שהצבא זרק בדרכים- לחם ישן, קופסאות שימורים.

עד שוך הקרבות ב 21 באוקטובר נדמה לי. לא היה לנו ציוד בכלל אז לא יכולנו להשתתף בקרבות.

הסתובבנו בין הצירים עד אשר הושגה הפסקת אש. לאחר מכן תפסנו קו מוצבים ששמר על הגבול החדש, בו הייתה מעין מלחמת התשה בנינו לבין המצרים.

היו לנו מספר חדירות לשטח האויב שבהם רצינו לחלץ גופות חיילים שהיו בכלים השרופים.

ככה היינו במשך חצי שנה, עד שחזרנו לבתים בפעם הראשונה.