יום שישי, ערב יום כיפור, שעת בוקר מאוחרת בבה"ד 7 בצריפין, בו אני משרתת כמדריכת צופן, ממתינה לקבלת המפקד למסדר יציאה שבסיומו אנו מתבשרים שהוכרזה "כוננות על" בצה"ל, המבטלת את היציאות לחופשת החג.

התבאסתי, ועדיין לא הבנתי שאני עומדת לקחת חלק באירוע משמעותי בהיסטוריה של מדינת ישראל.

טיפין טיפין, החלו לחזור לבסיס חיילים/ות, קצינים וקצינות הנמנים על סגל הבסיס אשר הספיקו לצאת לחופשת החג. באוויר הייתה תחושה של עמימות, חוסר ודאות ודאגה לעתיד לבוא.

במהדורת החדשות ביום שבת בשעה 2 בצהריים, דווח על פרוץ המלחמה והחל גיוס אנשי מילואים רבים.

בשעות הערב, רחבת המסדרים שבבסיס, הוצפה באנשי מילואים שמרביתם העבירו את הלילה בשקי שינה במקום.

רק למחרת היום, התפזרו ליחידות השונות.

בשלושת הימים הראשונים למלחמה, בביתני התרגול סביב הבסיס, האזנו לרשת הקשר שלחמה בחזית הצפונית, ובעיקר נקלטה רשת הקשר של "כוח צביקה" שנלחם בגבורה עילאית בקרבות הבלימה ברמת הגולן.

זמן קצר אחר כך, הועברתי ל"בור" בקריה, שם שירתתי בתחילת שירותי הצבאי.

כצפנית נדרשתי לתפעל לראשונה מכשיר סודי חדש, שלצערי התוכן הראשוני שהועבר באמצעותו היה דיווח על הרוגים ופצועים רבים מהקרבות בחזית הדרום.

תפקידי ב"בור" כצפנית במלחמת יום כיפור, המחיש את חשיבות התפקיד בשעת מלחמה, שעד אז הכרתי והדרכתי באופן תיאורטי בלבד.

"לא ישא גוי אל גוי חרב ולא ילמדו עוד מלחמה". (ישעיהו פרק ב' פסוק ד')