הזיכרון שלי מתחיל כשבועים לפני פרוץ המלחמה שהאזנתי למצרים ופתאום אני שומעת שמזיזים ארמיה - הק"בר שהיה איתי הסתער על הטייפ כדי להקליט את הידיעה ולא האמנו למשמע אוזנינו. באותם שבועים הסתובבנו עם קסדות בבסיס כי היתה כוננות גבוהה מאד. לקראת יום כיפור הכוננות ירדה ושלחו אותי הביתה - אפילו שמאד לא רציתי לצאת כי יום כיפור אצלנו בקיבוץ לא היה נחשב בכלל... בכל זאת יצאתי... ואז בשבת אמרתי לחברים שלי ששרתו בצפון ובסיירת בואו נקשיב לחדשות בערבית ונראה מה קורה...

פתחנו את הרדיו בדיוק לחדשות של 2 ושמענו שפרצה מלחמה - צלצלתי לחברה בבסיס באום חשיבה ושאלתי אותם בתמימותי - לבוא אליכם? הם כבר היו אחרי שהמטוס המצרי הפציץ אותם והיו בהיסטריה רבה, למחרת נפגשנו במפקדה בגלילות והבנות שעלו מסיני היו בוכיות ומבוהלות - כולם הבינו רק דבר אחד - אף אחד לא יודע מה קורה... במשך 3 שבועות הייתי במפקדה ולמעשה לא עשינו כלום.

אחרי 3 שבועות ירדנו לסיני , כל הבנות רצו לרדת, ואני נבחרתי לרדת כי הייתי הכי פחות קוטרית... בתקופה הזאת הבסיס היה מפוצץ במילואימניקים ועבדנו במשמרות של 8/8 חודשים ארוכים לא ישנו 2 לילות ברצף ובמשמרות כולם עשנו כל הזמן זאת היתה תקופה קשה ורק התחלנו להבין כמה המלחמה הזאת היתה נוראה ואכזרית - החורף הגיע וכל הבסיס היה בוץ ודכאון - חשבתי לעצמי בטח עכשיו כל מי שחזר מהמלחמה יעשה ילדים ואכן כך נולדו הילדים של חורף שנת 73.