ערב מלחמת יום כיפור הייתי מ״פ במילואים בחטיבה 16 בפיקוד מרכז.

בתחילת חודש אוגוסט 73' נקראתי, ביחד עם המג״ד שלי דאז, סא״ל שי רז, ושאר המפי״ים, לסיור מפקדים בגזרת תעלת סואץ , לקראת שירות מילואים של 30 יום שזומנו אליו והיה אמור להתחיל בראשון באוקטובר.

אני והפלוגה שלי קיבלנו לפיקודנו את גזרת מעוז קנטרה שהיו בו כ-45 חיילים (אם אני זוכר נכון).

כשלושה שבועות אחר כך, צלצל אלי המג״ד ואמר שמסיבות אישיות הוא מבקש להחליף את מועד היציאה שלנו למילואים עם הגדוד השכן בחטיבה (שמספרו היה 68) באופן שאנחנו נצא למילואים בתעלה בראשון לנובמבר במקום בראשון לאוקטובר וגדוד 68 יצא במקומנו בראשון לאוקטובר.

וכך היה-בשינוי קטן אחד:- ב ששה לאוקטובר פרצה המלחמה והתכנון שלנו הפך ללא רלבנטי, כמו שיסופר בהמשך.

ביום כיפור בשעה 14:00 הוזעקתי בטלפון ע״י המג״ד שלי, למפקדת החטיבה, שם נפגשתי עם שאר מפקדי הפלוגות, קיבלנו דיווח על פרוץ המלחמה. כל אחד מאתנו קיבל תת מקלע, ג׳יפ ונהג, ונאמר לנו לנסוע לגזרה הגדודית-הרכס השולט על בקעת הירדן, ולחכות (כל מ״פ בגזרת הפלוגה שלו) להגעת כל חיילי הפלוגה שהיו בהליכי גיוס והצטיידות.

כך עשינו-הגעתי לשטח בסביבות שעה 5 בערב והתמקמתי על הגבעה שהיתה אמורה להיות מפקדת הפלוגה, שם חיכיתי בבדידות מזהירה, ביחד עם הנהג שלי, להגעת חיילי הפלוגה עד למחרת בערב.

האזור היה שקט ושומם, ואילו הירדנים היו מצטרפים למלחמה-הטנקים שלהם היו נתקלים רק באש של ארבעה תתי מקלעים של המפ״ים שלנו, ותוך שלש שעות הם היו בשערי ירושלים.

כעבור מספר ימים, כשהיה ברור שלא תהיה מלחמה בגזרה הירדנית, סופחנו לגזרת תעלת סואץ , ושם סיימתי את המלחמה , אחרי חציית התעלה, באוגדה של אריק שרון כשאנחנו מוצבים בפרברי איסמעיליה. רק אז נודע לי מה עלה בגורלו של מעוז קנטרה שעליו הייתי אמור לפקד.

בימים הראשונים למלחמה נהרגו מההפצצות המצריות, האויריות והארטילריות ,כמחצית מחיילי המעוז, כאשר הנותרים בחיים (כמה עשרות חיילים) נלחמו כאריות מול אלפים רבים של חיילים מצריים.

כאשר היה ברור למפקדת הפיקוד שאין כל סיכוי להמשך המלחמה על המעוז, קיבל המ״פ שהחליף אותי שם אישור לסגת ונסוג אל כוחותינו.

רק כששמעתי, ימים רבים לאחר מכן, את קורות המעוז הזה הייתי נתקף לעתים בצמרמורת למחשבה מה היה קורה אם למג״ד שלי לא היו ״סיבות אישיות״ שהביאו לשינוי מועד היציאה למילואים של הגדודים שלנו.״