מוישיק ליננברג
50 שנה עברו . לא יאומן . שנות דור.
את הזימון לשירות המילואים (הראשון שלי !!) קיבלתי כמה שבועות לפני אוקטובר 1973
היה זה אחרי הסמסטר הראשון בטכניון. במילואים האלה החלטתי שזה הזמן להשלים פערי לימוד ולכן יצאתי עם תיק גב ובו ספרי הלימוד כהכנה לקראת הסמסטר הבא.
יחד איתי את הזימון קיבל גם חברי לדירת הסטודנטים ברמות רמז חיפה - עודד ניסים . הספקנו עוד לסגור שכירות על דירה אחרת לשנינו שאליה נשוב לקראת הסמסטר השני בטכניון, כמובן אחרי שירות המילואים.
התגייסנו יחד כ3- שבועות לפני המלחמה וסופחנו יחד עם עוד כמה קציני מאגר לתגבר את החטיבה הירושלמית שהתכנסה בבלוזה -לקראת הירידה לקו.
חלק מהקצינים הצליח להתברג ליחידות אחרות ושם התפצלנו.
בראיון לפני הירידה לקו ביקשתי שלא להיות במעוזים. פיקדתי בשירותי הסדיר על מעוזים בתעלה וידעתי שבמעוז – זמן לעבור על ספרי הלימוד לא יהיה לי. ביקשתי ונשלחתי לתעוז הנמצא מזרחית לקו המעוזים -שם שקט יותר.
ומה עושים בשלב ראשון בשירות המילואים? מכינים הגרלת יציאות לחופש..
הגרלת היציאה לחופש לקראת יום כיפור נפלה בחלקי. אבל מי יוצא לחופש ביום כיפור ? ועוד כשהתחושה הייתה : משהוא הולך לקרות בתעלה .
מזה כמה ימים שהתצפיתנים המצריים לא עולים למגדלי התצפית שלהם – ומשהוא מריח לא טוב.
ההתלבטות נגמרה בשיחת הטלפון עם חברתי דאז (והיום אשתי) שאמרה : נותנים לך ? – קח! מה אתה יודע מה ילד יום?
האזעקה בצהרי יום כיפור תפשה אותי על הדשא בבית חברתי באשדוד. עוד באותו לילה יצאתי בטרמפים לסיני. לכשהגעתי לטסה התברר שאין לי לאן להמשיך . התעוז ננטש (הלכו ספרי הלימוד ..)
וכך התקבצנו כמה קציני מאגר כנספחים לחטיבה 14 בפיקודו של אמנון רשף . סייענו בפינוי פצועים , בתורנויות קשר וכל מה שניתן לעשות ולסייע.
לא אשכח עד היום את הקריאות בקשר של הנצורים במעוזים המבקשים חילוץ . לא אוכל לשכוח את אוזלת היד ואת אי היכולת לעזור . לא אשכח את אותו קשר מהחטיבה הירושלמית הקורא לעזרה מאחד ממעוזי התעלה בכל שעות היממה – קורא וחוזר , קורא שוב ושוב -וקורא מהמוצב שלו שבו נפל המפקד וחלק מחייליו נפצעו , והוא קורא וקורא קריאה אינסופית בבקשה שלחו כוח חילוץ - עד שנדם. והלב נקרע.
וכמובן מחפשים חברים , אני לא בקו הראשון ויש לי זמן לברר. במהרה מגיעה לאזני השמועה שעודד ניסים נהרג בקרב על מוצב בודפסט. לא ייאמן – עודד .
נודע לי שעודד שימש כמא"גיסט מפקד צוות -בראש הכוח של סיירת שקד שיצא לחלץ את מוצב בודפסט נורה ונהרג.
מתאים לך עודד , תמיד בראש , תמיד מתנדב ,תמיד מוביל.
וחברי ילדות מאשדוד : ירון מרדיקס שפיקד על מחלקת טנקים –נחשב כנעדר (אח"כ התברר שנהרג). עמוס נחום אח של חבר – נהרג וגם פליכס בן אהרון.
וכל השנים האלה בימי הזיכרון – נסעתי תמיד לאשדוד. היו לי שם חברים.
הגעתי לקריית שאול רק אח"כ כשכולם הלכו והמקום שקט.
וכן היה שקט. היה עצוב ,איזה פספוס , איזה גורל.
וכן –אני מודה שלמעט פעם אחת לא נסעתי לבקר את משפחתו של עודד – היה לי קשה ואני מבקש
מחילה על כך.
הכתיבה הזו אולי תסייע לי לסגור מעגל.