חזרתי מחופשת שחרור לצאלים שם הייתי מדריך .ירדנו לטסה על שרשראות וחווינו את קרבות הבלימה. שייכו את המדריכים, מפקדי הנגמשים, לכוח מיוחד תחת פקודו של הסמחט כרמלי ז"ל. כוח שנקרא "במבה" בקשר ואחכ יחידת ארנב.

כוח קומנדו מצרי הזדנב בלילה מאחורי הטנקים והתחפר.למחרת הטנקים לא יכלו לנוע מאימת הטילים והאש של המצרים. התבקשנו לפעול נגדם לפי התרגול, הסתערות בקו ישר עם אש רצופה. היינו כ-11 נגמשים עם החיילים הכי טובים מצאלים.לפי פקודה הסתערנו על השטח בו התחפרו הקומנדו, עם אש רציפה. בשלב מסוים ראינו שעברנו אותם,מעל השוחות שלהם, והתחלנו לחטוף אש.

הנגנש בתמונה, בו הייתי, חטף נ.ט. בצד בחלק הקדמי ויצא החוצה. רואים את החור. למזלנו נפגענו קלות מרסיסים וכויות. סובבנו את הנגמשים וטיפלנו בשוחות שם היו הקומנדו המצרי. זרקנו רימונים וירינו עד שנגמר הצידוד של המאג.מוטי אורון סיפר כי חייל מצרי נתלה על מנשאי הנגמש. לא היתה ברירה והוא ירה בו עם עוזי.הכוח המצרי הושמד ורק אז ראינו את אימת הקרב ותוצאותיו.

אני ויוסי אלטמן פונינו לרפידים כפצועים קל.אחרי יומיים שבו היינו צריכים להרגיע את צוות בית החולים,לקחנו טרמפ לכוון טסה לחפש את היחידה שלנו. קשה להאמין שאפשר לצאת מזה חי.הרגשנו אחריות עליונה לבלום את המצרים כי ידענו שאחרי קו "טסה" אין מי שילחם בהם ודרכם צפונה פתוחה.

אחרי צליחת התעלה הרגשתי שצה"ל חזר לעצמו. מין תנופה ונסיעה מהירה דוהרים לכתור בסיסי הטילים sa2 שהיו מוכנים לשגור. אספנו כ 3000 שבויים וחוינו נפילת מיג 17 שהופל עי מיראז.