כשפרצה המלחמה הייתי חיילת, נחלאית מגרעין ׳יפה נוף׳ שהקים את קיבוץ כפר חרוב. מבני הקיבוץ עוד לא היו מוכנים למגורים ובאופן זמני גרנו במבנים סורים ריקים בקצה קיבוץ אפיק הסמוך.

כשפרצה המלחמה היינו בקיבוץ רוב בנות הגרעין בעוד שרוב הבנים היו מפוזרים בגדוד חמישים, במוצבים בתעלה, בטנקים, בארטילריה. בערב יום כיפור עוד יצא לי להקפיץ כמה מהלוחמים למחנה פילון בראש פינה ברכב היחיד של הקיבוץ. אבל גם כשנתקעתי בדרכי חזרה לכפר חרוב בשיירה שמובילה טנקים לא העליתי בדעתי שתיכף תפרוץ מלחמה.

למחרת בצהרים הודיעו ברדיו שפרצה מלחמה ושמפנים את דרום הרמה. אוטובוס לקח אותנו ללינה בקיבוץ עין גב, משם המשכנו לקיבוץ גבע, ומשם להתנדבות בבית חולים מאולתר שהוקם בעכו, לפצועים קל. מי הם פצועים קל? אלו שאין סכנה לחייהם. רובם - הלומי קרב. הלומים. לגמרי. כאלו ששכבו במיטות, שנים בכל חדר, תקעו מבט בתקרה, ואי אפשר היה להוציא מפיהם מילה אחת. או התייחסות כלשהי. או תגובה למשהו שעשינו, אנחנו החיילות בנות ה-19-20, ללא שום ניסיון לטפל בהלומים. ניסינו לעודד, ליצור קשר, להצחיק, להרגיז, להדהים – דבר לא עזר. זה היה הלם עבורנו. והיו כל כך הרבה מהם !

מ שהסתיימו הקרבות בדרום הגולן חזרנו לכפר חרוב (ליתר דיוק לאפיק), להפעיל מחדש את המשק שהתרוקן באופן זמני. החזרנו את היומיום ממש מהר. זכור לי סיור ברכב 4x4 בדרום הגולן מיד לאחר החזרה לאפיק. נסיעה הזויה לגמרי. בניינים עם חורים ענקיים של פגזים, קירות מחוררים מיריות. שלדי זלדות, טנקים, וכל מיני כלים לא מזוהים בצבע חאקי. אקליפטוסים שחצי הגזע העליון שלהם שפוך כלפי מטה, תלוי על בלימה. ראינו גוויות? הזיכרון הזה נמחק לי. במשך 47 שנים לא העזתי אפילו לנסות לדמיין לעצמי מה קרה במקומות האלו שראינו בנסיעה הזאת.

במלחמה הזאת איבדנו חבר גרעין, רוני יונגמן. שנים מחברי הגרעין נלקחו בשבי המצרי. אחרים נפצעו קשות, בגוף או בנפש או בשניהם. אחד נשרף כמעט כולו ונשאר בחיים בנס. כמה הגרו לחו״ל, חלקם גם כדי להתרחק מהמקום הרע שבו התחוללה המלחמה הנוראה הזו.

ב- 1974 ״עלינו על הקרקע״ - עברנו למקום העכשווי של קיבוץ כפר חרוב. מאז כמעט ולא דברנו ביננו על המלחמה, והבנים ששבו מקרבות איומים לא סיפרו הרבה. אני חושבת שזה היה בעיקר כי היינו דור שני לשואה וללוחמי מלחמת השחרור. מלחמת השחרור הייתה קשה ועקובה מדם פי כמה ממלחמת יום כיפור, שלא לדבר על חוויות השואה הבלתי אפשריות של הורים רבים שלנו. הרגשנו שמי אנחנו שנקטר על מה שעבר עלינו. רק שנים רבות אחר כך נפגשנו כל חברי הגרעין למפגש בכפר חרוב ובהדרכת אנשי מקצוע, לחשוף את מה שעבר עלינו במלחמה ההיא.