שיפוץ מוצב 110:

בשבוע השלישי של המלחמה.

הגענו למוצב, שלא היה מאויש בתחילת המלחמה, בחסות החשיכה. ביום, כל רכב נע היווה מטרה לארטילריה הסורית. הגענו עם כל הציוד האישי וההנדסי שלנו לשם שיפוץ המוצב. המוצב היה מאויש במח' צנחנים מילואים בפיקוד סמ"פ.

מפקד המוצב ערך לי סיבוב היכרות ראשונית עם המוצב בסיוע תאורת הירח. הסורים, כמובן כבשו אותו בקלות ועברו עם טנקים "והשכיבו" את כל הגדרות המקיפות. כך שהמוצב נותר חשוף למתקפת חי"ר ללא כל הגנה או התראה. כמו כן הדגיש שהסיכון העיקרי הוא פשיטות קומנדו סוריות, ולפיכך המשימה היא להקים גדרות ולתגברם במיקוש נ"א ומיקוש תאורה, כמה שיותר מהר.

הבחנתי בעובדה אחת שהסמ"פ לא עמד עליה בתדריך, והיא הדאיגה אותי במיוחד: הבונקר שבו שכנו החיילים, חשוף לגמרי, מכוסה רק בתלולית עפר דקה, ללא שכבת פיצוץ (שכפ"צ). ניצב במישור ה-'חצר' של המוצב, שני המסדרונות הראשיים שמובילים אל בטנו, ניצבים לציר האורך שלו, חשופים לגמרי אל ה-'חצר', ללא "תאי-הדף", כנדרש, ולחדירת כל אנרגיית ההדף מכל פגז שמתפוצץ בסביבה.

הפתרון היחיד היה: הצבת/בנית, קיר מגן משקי חול מול הפתחים!

ביקשתי ממנו שיוציא את חייליו מהבונקר ע"מ למלא שקים, ושאנחנו, כיתת ההנדסה, נבנה את שני הקירות.

למרות שלא התלהב מהעניין הוא הסכים. גם מהחיילים שלי נתקלתי 'בחוסר חשק'.

"עכשיו לילה שקט" הסברתי, "וזו הזדמנות פז לבנות את קירות המגן ללא הפרעות".

לא ויתרתי!

ב-1:00 בלילה, סיימנו, התארגנו לשינה בתעלות כי לא היה מקום בבונקר. ואילו, אני וקצין תצפית קדמי, שפעל מתוך המוצב, הלכנו לישון ליד קיר השקים (החדש) הדרומי, בצידו החיצוני.

בבוקר, פיצלתי את הכיתה לשתי חוליות גידור, צפונית ודרומית, בעיקר, ע"מ להקטין את סיכוני הפגיעה בנפש בשעת הפגזה. אני הייתי עם הצפונית והמרוחקת יותר.

בסביבות 11:00 החלה הפגזה כבדה אל תוך חצר המוצב. זו גרמה לי להריץ את 3 חיילי לבונקר. הפגזים נחתו בתוכה ברגעים שעשיתי את דרכי אל החוליה הדרומית ע"מ לוודא שגם הם מתכנסים אל הבונקר. פיצוצים, שריקות וגשם רסיסים. ופתאום מולי, אני מזהה קצין מוכר, המד"ר של בהל"צ, רס"נ מנחם מזרחי. ההגעה שלו למוצב בג'יפ עמוס אנטנות, היתה סיבת ההפגזה. היינו האחרונים, צמודים זה לזה, להגיע אל פתח המסדרון הדרומי. ועם כניסתנו בין קיר השקים, שהוקם בלילה, 12 שעות לפני כן, לבין פתח המסדרון, התפוצץ פגז בצד החיצוני של הקיר. הרגשתי כאילו חטפתי חבטה של מוט בייסבול בראש, ושנינו עפנו עד קצה המסדרון.

ועכשיו, אני שואל את עצמי:

מי היה מספר את הסיפור אילולא התעקשתי מול כולם להקים את שני קירות המגן האלה חצי יממה קודם?

וזה, לשם מה? רק ע"מ להגן על הצנחנים ששכנו בבונקר ולא בשבילנו , כי ממילא לא היה לנו מקום בו!