עלינו לצפון, הנסיעה הייתה כבדה, מטחי ירי ופגזים. הכול היה שחור ומפויח, רעש מחריש אוזניים. עשינו מה שהיה צריך. כבר על ההתחלה פינינו שני הרוגים. הם שכבו כשפניהם מכוסים. קהלני הגיע למקום, הרים את כיסוי השמיכות, הביט בהם ממושכות, נישק כל אחד מהם, חיבק אותם ונפרד מהם בקול רך ומרגיע. ברקע המשיכו יריות ופגזים להחריש את האוזניים. דומיית המוות הרעידה את נשמתי ונחרטה בזיכרוני.

לאחר הלחימה בצפון עם הכוח של מוסא פלד הורידו אותנו לדרום. טוביה תורן גם נהרג. דוד כספי נכנס במקומו. טנקים מפויחים היו בכול מקום. רכבי שטח שרופים, קסדות מלאות בחול, בלי ראש להגן עליו. שממת גהינום. חצינו את התעלה לאפריקה, היינו בתעוז טלוויזיה, המשכנו להחזיק בגבול עוד חודשים רבים לאחר מכן. הריח של אבק השריפה היה באוויר גם אחרי שתיקת התותחים.

חזרתי הביתה. הרגשתי אשם שאני חוזר בעוד אחרים לא.

החיים נמשכו. החיים נעצרו שם. אין לי תמונות. הכול בראש, בלב. עוד כואב. תמיד כואב.