"למדתי ואף פעם לא אשכח כי, חובש קרבי מחויב לעיתים לטפל לא רק בפציעות הגוף אלא גם ב״פציעות הרוח והנפש״.

החובש

את הסירנה של שעה 14:00 ביום הכיפורים שמעתי מחוץ לבית הכנסת בהפסקה מהתפילה שם לוינו את אבינו, אחי ואני. ״אני חוזר לצבא״ אמרתי. אבי ניסה לעכבני, נפרדתי. לאחר שעות מספר כחובש קרבי הכנתי לוחמים ובדקתי את המוכנות כולה והמצוידות שלהם. כך ששכחתי מהצום ואכלתי רק לפנות בוקר כריך שוקולד. לאחר מכן יצאנו דרומה עד לבסיס חיל אוויר בהמתנה לטיסה ל״שארם אל שיח״. ישבנו קרובים לדטקים של מטוסי הקרב וליבי נשבר כאשר ראיתי טייסים ״שבורים נפשית״ מגיחים מהמטוסים. מה עושים... לאחר החימוש מחדש יצאתי עם יוד ירוק ומקלוני צמר גפן וכתבתי על החימוש: ״חיפשתם, עכשיו תחטפו!!!״.

כך המשכתי לכתוב כתובות אין ספור, לא חזרתי על שום כיתוב פעמיים. נוכחתי לדעת שהכיתובים תרמו מיידית להרמת המורל, הטייסים לא יצאו לתקיפה עד שלא קראו את כל הכיתובים. הפעם, חזרו מהגיחה שלווים ונמרצים.

משם טסנו דרומה, מיד עם הנחיתה יכולתי לראות חיילים שלא תפקדו (האחרים פונו מהמקום ואנחנו החלפנו אותם, סביב היו מכתשים מההפצצות).

״מה אני עושה?״ חשבתי לעצמי, כשאין פצועים או פעילות, אז קראתי למושבניק שהכרתי. ״מה עושים?״ שאל מופתע. עניתי: ״קח את הדחפור שהשאירו אזרחים עובדי צה״ל ותחפור שלושה מטר עומק. אנחנו בונים עכשיו בית כנסת בגובה האדמה חבוי עם רצפת בטון לכשיהיה מוכן נוסיף מזוזה כשרה לדלת״. כשבית הכנסת המאולתר היה מוכן, מיד נכנסו כולם להתפלל, גם הלא מתפקדים. שלושה ימים אחר כך כולם תפקדו.

אכן למדתי ואף פעם לא אשכח כי, חובש קרבי מחויב לעיתים לטפל לא רק בפציעות הגוף אלא גם ב״פציעות הרוח והנפש״.