כמה חודשים לאחר סיום המלחמה, הארמיה ה-3 נצורה בסיני. הייתה לי הזכות להיכנס לשטח הארמיה ה-3 להביא את גופות החללים שנשארו בשטח לשטחנו. כוח שכלל נגמ"ש ערום מכלי נשק ותחמושת וחיילים ללא נשק אישי (הסתרתי סכין קומנדו בנעל). קצין עם מפת מיקום הכלים הפגועים, רב צבאי ומשאית ריאו עם שני חיילים.

בנקודת המפגש חיכו קצין צלב אדום וקצין מצרי מארמיה שבמקרה היה רופא. ביצענו את המשימה כאשר הקצין המצרי מנווט ומצביע לנו על המיקומים האפשריים למציאת החללים. בשעת הצהריים עצרנו לאכול, האוכל הוא מנות קרב שאכלנו כבר חודשים למרות שהיו משודרגות לא היו הפתעות. פתחנו את כל קופסאות השימורים וקראנו לכולם. הקצין המצרי סירב להצטרף וישב בצד, הופתעתי כי ידענו שאין להם אוכל בשפע בארמיה הנצורה.

קפה החלטנו לשתות ליד הכלים שהיו מרוחקים מעט מנקודת האוכל. בזמן שתיית הקפה העפתי מבט לנקודת האוכל הקצין המצרי ישב ומילא במהירות את הכיסים שלו בכל תכולת הקופסאות שנשארו. המדים המנומרים שלו הצליחו להסתיר את כתמי הרטיבות. באותה שנייה כמו מכת ברק עלו לי הסיפורים של אימא שלי מהמלחמה באירופה על אנשים רעבים. ההרגשה איומה שאתה בצד השני, לשנייה שכחתי שמדובר באויב. בסוף היום הצעתי לו חמישיית מנות קרב הוא סירב לקחת.