השלושה ממלחמת יום כיפורים

כל דור במשמרת שלו נתן את חלקו בהגנה על המדינה, המון אנשים לא חזרו משדה הקרב ,ועוד אנשים רבים חזרו נכים בגופם או בנפשם.

מלחמה קשה במיוחד הייתה מלחמת יום כיפור, כשהאויבים הצליחו להפתיע את צה"ל בפתיחת מלחמה, בעוד שמדינת ישראל וצה"ל לא היו כלל ערוכים ומוכנים לפתיחת המלחמה.

היינו שלושה בני דודים להורים שעלו מעיראק, צברים בלשון העם, כשבמשמרת שלנו פרצה מלחמת יום כיפורים. מלבד שהיינו בני דודים היינו גם חברים טובים, וחזרנו מהמלחמה הנ"ל "בריאים ושלמים" אך עם " צלקות " שהשפיעו על מהלך חיינו בהמשך.

כשפרצה המלחמה בן דודי דוד היה חובש במרפאה המרכזית ברפידים, שאליה הגיעו אלפי נפגעים מכל חצי האי סיני, חלקם פצועים קל ,חלקם פצועים בינוני, חלקם פצועים קשה וחלקם מתים. המראות היו קשים ביותר. הוא וחבריו לצוות הרפואי היו צריכים לטפל בכל הנפגעים טיפול מהיר ומציל חיים. זו עבודה קשה מאוד ועומס נפשי רב ביותר לאדם צעיר שלא הוכשר נפשית לטפל בכמות גדולה של נפגעים בזמן קצר. והוא בן 20 בלבד.

אחי חזי היה בן 22. מילואימניק בשריון שגויס מיד עם תחילת המלחמה והוצב בסיני ובמהלך הקרבות נפצע ופונה למרפאה המרכזית ברפידים ושם פגש את דוד, שלא הכירו כי חזי היה עם פציעה חודרנית ומכוסה בדם, ודוד עבד על אוטומט ואפילו לא הבחין שבן דודו נמצא בין הפצועים הרבים שהגיעו למרפאה שהפכה לבית חולים שדה.

אני הייתי בן 18.8, ג'ובניק מבין השלושה, טכנאי מטוסי קרב פנטומים בבסיס חצרים טייסת 107 . אני וחבריי לטייסת דאגנו להוציא את המטוסים למשימותיהם השונות עם חימוש מתאים להגנה על המדינה, עבודה קשה בעלת אחריות רבה ביותר . עם חשיפה לסיכוני בריאות מסוכנים ביותר, ללא אמצעי הגנה, בקרה ופיקוח לגבי בריאות מכונאי המטוסים.

האווירה במדינת ישראל בסיום המלחמה הייתה קשה ביותר, מדינה בהלם, איך האויב שהובס ב67 הפתיע אותנו ב73, היו המון הרוגים, שבויים.