משה אפשטיין
"למעשה עד היום אני סוחב איתי את החווייה הזאת ואני עדיין לא מסוגל להגיע למשפחה שלו ולספר מה קרה לו."
כשנה לפני המלחמה מוניתי להיות קשר סמג"ד 12, ארווין לביא. אחרי שהמג"ד יענקלה שחר ז"ל נהרג, ארווין מונה להיות מג"ד ואני המשכתי להיות הקשר שלו.
הרגע במלחמה שהשאיר אצלי את הרושם העז והכואב ביותר התרחש כאשר היינו בכפר מזרעתבית ג'אן. אחת העמדות הייתה זחל הפיקוד/מג"ד שהוצב מאחורי סוללת עפר נמוכה, ועליו, כרגיל, מקלע מק"כ ומכשירי הקשר הגדודיים.
באחד הימים, כשהייתי בתורנות בעמדת הפיקוד, קיבלתי התראה ברשת הפיקודית שזוהתה המראה וישנם מטוסי מיג באוויר. מיד התראתי על כך לכל כוחות הגדוד ברשת הגדודית והתחלתי לנסות לאתר את המטוסים. זיהיתי את אחד המטוסים מתקדם לעבר הגבעה בה ישבנו (מטה הגדוד) ויריתי עליו עם המק"כ. כנראה פגעתי בו כי המטוס ביצעה לולאה לאחור ופנה חזרה לסוריה, שם הוא נפל, בסופו של דבר. לאחר מספר שניות, הטייס פלט וצנח בשטח סוריה.
אבל, לצערי הרב, לפני שהוא פלט הטייס הצליח כנראה לשחרר פצצה שנפלה כמעט בתוך שוחה כמה עשרות מטרים זחל הפיקוד. בשוחה שכבו באותו רגע שני חיילים. ניגשתי לעזור להם, וכשהתקרבתי ראיתי שאחד מהם נהרג במקום אבל השני עדיין היה חי. ניגשתי אליו וניסיתי לעזור לו אך ללא הועיל: ראיתי שרסיס חדר דרך הקסדה שלו ונכנס לו לראש.
מהר מאד הגיע הרופא הגדודי (שאף הוא היה על הגבעה) וקבע את מותו. החזקתי אותו בידיים כדי שהרופא יסיר ממנו את הקסדה. רק אחרי שהרופא הסיר ממנו את הקסדה זיהיתי שזה היה סגן אליעזר רובינשטיין ז"ל ואז אמרו לי שהחייל השני היה חובש צעיר שאינני זוכר את שמו. סגן אליעזר רובינשטיין ז"ל ואני היינו בני כיתה: למדנו יחד במשך כל התיכון, יחד שיחקנו כדורסל וכדורעף, ויחד בילינו במשך כל השנים האלה. הרבה מאד שנים (למעשה עד היום) אני סוחב איתי את החווייה הזאת, שהשפיעה עלי עד כדי כך שלא הייתי (ואני עדיין לא) מסוגל להגיע למשפחה שלו ולספר מה קרה לו.