במשך 50 שנה אותה התחושה מלווה אותי, אני זוכר את פניו של החייל המצרי בברור, שיערו מקורזל וקצוץ, בעל פנים רכות, כהות וצעירות.

לקראת סיום המלחמה צה"ל החל לבנות גשרים אל מצרים מעבר לתעלת סואץ כדי להעביר כוחות נוספים לשטח, באחד הימים אני ועוד צוות של שלושה חברים יצאנו לחקור שטחים מצריים כשהגענו לשדה מוקשים מצרי מגודר ובתוכו משאיות הפוכות, רכבים מנופצים וגופות חיילים מצרים שנפלו במוקשים שהם עצמם טמנו לצה"ל, היו בערך עשרים וחמש גופות ששהו שם כשבוע.

מתוך סקרנות של הרגע החלטתי להיכנס לשדה, עברתי בין ג'יפים הפוכים כדי לא לדרוך על החול ועל מוקשים שעדיין טמונים עד שהגעתי לרכב אחד, עמדתי על כיסא הנהג ומתחת לרכב ראיתי ערימת שמיכות בתוך החול, החלטתי לרדת על ברכיי אל החול כדי לבדוק מה יש מתחת לכל השמיכות

כשראיתי חייל מצרי צעיר מחוסר הכרה שוכב מתחת לשמיכות. ניסיתי להעיר אותו אבל החייל לא התעורר, קראתי מהר לחברים שלי מעבר לגדר התיל לעזרה אבל הם סירבו להיכנס לתוך שדה המוקשים.

התחיל להחשיך והיינו עמוק בתוך מצרים, החלטתי שאחזור בבוקר עם עזרה נוספת עבור החייל המצרי הצעיר.

קראתי בבוקר לשלושה חברים נוספים שאחד מהם ידע לנהוג ולקרוא ברוסית את הכיתוב באמבולנסים המצרים שהיו ברשותנו, פחדתי שלא אמצא את המקום בלב המדבר אבל בסוף הגענו לאותו שדה מוקשים, עליתי מחדש על הרכב אבל לא היה אף אחד מתחת לשמיכות,

החייל המצרי השאיר אחריו סכין קומנדו מצרית שאיתה פתח קופסאות שימורים ושרד את השבוע, הייתי חייב למצוא אותו ועליתי על הגג של המכונית כשראיתי במרחק שיח מדברי מחוץ לשדה המוקשים שחשבתי שהוא יכול היה לגרור את עצמו אליו.

מאחורי השיח שכב החייל המצרי שראיתי מתחת לרכב, הרגליים שלו היו מרוסקות, הוא כנראה גרר את עצמו דרך השדה ובמזל לא נפגע.

כיוונתי את הנשק שלי אליו ובעטתי ברגלו כדי להעיר אותו, הוא התעורר ונבהל אבל הדבר הראשון שאמר לי בערבית היה מים. אני רוצה מים.

הסטתי את הנשק ונתתי לו מים, ניסיתי להגיד לו שאני לא אפגע בו אבל הוא עדיין נותר מבוהל.

הזמן התחיל לאזול ונזכרתי שהדרך היחידה להוציא אותו היא שוב דרך שדה המוקשים, בעזרת הסכין שלו חתחתי את גדר התיל וקצה אחד קשרתי לחגורתו וקצה שני לטמבון האמבולנס. לאט החל האמבולנס לנסוע והחייל נאבק בכאבים עד שהוצאנו אותו מהשדה.

הוא שרד, לקחתי הימור על החיים שלו אבל הוא שרד.

לא הייתי סולח לעצמי עד היום אם לא הייתי חוזר לשדה המוקשים, אף אחד לעולם לא היה מוצא אותו.

כשהגענו למרכז איסוף הפצועים הוא הודה לי בערבית ואמר לי אני אוהב אותך, הוא ידע שחייו ניצלו.