יום לפני פרוץ המלחמה בילינו משפחתי ואני בחוף הים.
אף אחד לא יכול היה לשער בנפשו שיומיים אחר כך נהיה כולנו במערכה קשה.

גויסתי במוצאי יום הכיפורים בחצות. אספו אותנו מרמת אביב לנקודת הגיוס בבאר שבע.

קיבלנו קיטבגים אבל לא קיבלנו נשק. לא היה נשק בימ"חים. הבאתי איתי את האקדח הפרטי מהבית והוא היה צמוד אלי בכל תקופת המלחמה.

גדוד הצמ"ה (ציוד מכני הנדסי) אליו השתייכתי ירד לסיני ללא נשק. ימים רבים מאוחר יותר קיבלתי נשק אבל לא סופקו לנו כדורים.

בלילה עברנו בעזה. היו כבר ירידות ופיצוצים על פסי הרכבת. היינו בביר תמדה ואחר כך הגענו לרפידים (ביר גפגפה).

שמענו את האזעקות, היריות וקולות המסוקים ללא הפסקה.

בשלב הראשון עבדתי על D9 (בולדוזר). חפרתי את התוואי לתעלה האנטי טנקית בחלק המזרחי של תעלת סואץ. הD9 לא היה משוריין ובזמן פינוי האדמה חשפתי פצצות ומוקשים שבמזל לא התפוצצו.

עבדנו "מסביב לשעון" – לילות כימים. לאחר מכן עברנו לעבוד בבניית הגשר היבשתי שחיבר את אסיה ואפריקה.

האדמה שדחפנו לתעלה נסחפה במים והיה צורך להביא דוברות, למלא אותן באדמה ואבנים, כדי שהאדמה לא תישטף עם המים.

הדוברות נדחפו לתעלת סואץ וכך אסיה חוברה באופן יבשתי לאפריקה – בפעם הראשונה מאז סיום חפירת תעלת סואץ ב1869.

חרוטים בי זכרונות קשים מהמלחמה. המראות, הקולות, הריחות והצבעים. גופות וחלקי גופות פזורים במדבר. ריח חזק של מוות. קולות רעשים רמים, מונוטוניים של הפגזים והפצצות שהתפוצצו ודמו בעוצמתם למנועים ללא אגזוזים שעובדים ללא הפסקה.

אלו דברים שאדם נושא עמו כל חייו.