רחל ינאי (בכר)
6.10.73. אני בת עשרים
השתחררתי באפריל משרות סדיר בחיל הקשר בחטיבת ירושלים.
לא מזמן הוצבתי למילואים בפיקוד דרום. בשעות הבוקר החלה תנועת מכוניות לא צפויה ברחוב ארלוזורוב בו גרתי ובשעה שלוש דפיקות בדלת.
לא כדי לגייס את אחי ולא כדי לגייס את אבי. אלא אותי.
עוד באותו לילה הגענו למחנה נתן שליד באר שבע ובלילה למחרת צוותנו לרכבים והתחלנו את המסע דרומה. האוירה היתה כאוטית עקפו אותנו שיירות אחרות. טנקים שנסעו על השרשראות, הישימון המדברי ושרידים ממלחמת ששת הימים בסיני.
עם בוקר נכנסנו לכביש החוצה את רפידים בין שדה התעופה והמחנה הצבאי. ואז היינו נתונים להפצצת מטוסים מצריים.שתקפו את שדה התעופה והמשיכו בעוברם מעלינו.
הרוגת המלחמה היחידה ניבה שאול היתה כמה רכבים מאחורי. ואחר כך נהרג עוד אחד מאתנו מפצצת נפל שהתפוצצה לא הכרתי אותם כי היו אלה לי המילואים הראשונים ביחידה אבל השוק היה גדול.
אחרי כמה זמן של כאוס התארגנו שוב דרוכים ומתוחים לנסיעה לעבר אום חשיבה. שם היה חמ"ל פיקוד דרום. עוד באותו ערב הופל מטוס מצרי לנגד עיננו. בגלל כוננויות קומנדו הוחלט להכניס את כל הבנות למשמרות בחדרי החמ"ל עצמם.
שם היינו עד סוף המלחמה. על תקן מאזינות ורושמות יומני שיחות.
הייתי עדה במשמרות שלי לניהול המלחמה ע"י ברלב, להכנות לצליחת התעלה שלא צלחה לברכות של דדו למפקדים בשטח לפני צליחת התעלה שכן הצליחה ולחילוץ החיילים מהעיר סואץ ע"י גורודיש.
רגעים מכוננים ללא ספק.
עם סיום המלחמה הוחזרנו לרפידים ושם היינו עד סוף ינואר 1974 סטודנטים בשלט רחוק. לבסוף גם השתתפנו בטיול לתעלה משני צידיה. כשהגענו לחופשות במרכז.
ההרגשה היתה שהגענו מפלנטה אחרת.