בורנמות , אנגליה: שבועיים אחרי שהתחלתי ללמוד, ביום כפור אחה״צ , קראה לי בעלת הבית אצלה השכרתי חדר, לצפות בשידור חי של הבי-בי-סי המתאר את מתקפת הפתע של צבאות סוריה ומצרים על כוחותינו .

בתחילה ביטלתי את הידיעה כעוד מבצע אבל אחרי שעה הבנו שמדובר במלחמת הישרדות.

באותו ערב הגענו לדוכן אל על בנמל התעופה הית׳רו שהיה כבר די שומם במטרה לעלות על טיסה לישראל. אלפי חבריה כבר צבאו על הדוכנים בבלאגן ישראלי רגיל לעומת דוכני חברות התעופה החשוכים והנטושים של מצרים, סוריה ולבנון שהיו ממוקמים באותם ימים מול אל-על ולפליאתם של השוטרים הבריטים שלא הבינו למה כולם רוצים לחזור למלחמה נוראית.

נציג השגרירות קפץ על הדוכן והסביר שאל על מנסה להחזיר לוחמים מרחבי העולם והתחיל להקריא רשימת עדיפויות עלייה לטיסות החל מטייסים, שיריונרים, לוחמיי חי״ר, קומנדו, רופאים וחובשים.

ללא טלפונים סלולרים ומעט מאוד מידע ירד לכולם האסימון שמדובר במלחמת קיום.
למחרת עלינו לטיסה ועם הנחיתה בבגדים אזרחיים וטרמפים ישר ליחידות.

אחריי יומיים הצלחתי ליצור קשר עם הוריי ולהודיע שהגעתי.

הידיעות המוצפנות מכל החזיתות שזרמו ימים ולילות למפקדה על קרבות מרים בגולן ובתעלה, היו קשות ביותר וכלל לא היה ברור אם נוכל להתאושש מהמתקפה המתואמת.

הנוראי מכל היה לקבל רשימות מוצפנות של חללים ונעדרים באחד מהם הופיע שמו של חברי סרן אהרן מרגל ,יהי זכרו ברוך, שנהרג בקרבות קשים בסיני בראש כח צנחנים עליו פיקד.

אחריי מספר שבועות עם הדיפת כוחות האוייב חזרה לסוריה ולמצרים, ולאחר שהוכרזה שביתת נשק ב24 לאוקטובר ניתן האישור לצאת מהארץ ולחזור ללימודים.

התגובות המשתאות של המרצים והסטודנטים על ההיעלמות הפתאומית מהלימודים שרק החלו כדי להשתתף במלחמת הישרדות חידדה את התחושה של הייחוד בלהיות ישראלי יהודי.