בהמשך למלחמה בסיני ביום הכיפורים 1973 התפתחה מלחמת התשה ברמת הגולן בחורף 1974. לחמתי עם סוללה אלף של גדוד 55 עם תותחי רומח (175 מ"מ) בסיני על גדות תעלת סואץ. בהמשך הקרבות חצינו התעלה וירינו על בסיסי טילי קרקע אויר מצריים על מנת לפלס לחיל האויר גישה לעורף המצרי.

לאחר שהקרבות הדרום התיצבו ונרגעו הועלתה סוללתנו לרמת הגולן כתוספת לכוח האש הנדרש לשמירת המוצבים שלנו במובלעת הסורית בחאן ארנבה. היתרון של סוללת 175 מ"מ שיכולנו לפרוס בכל מקום ברמה (כמעט) ולירות כנגד סוללות סוריות שהטרידו את מוצבינו בחזית החדשה. לחמנו כך חודשים ארוכים בבוץ חורפי בעבודה קשה ומתישה.

ערב אחד לפני שהתחלנו את ההכנות לדילוג לחניון הלילה הופיע גיפ קצינים על הכביש ליש העמדה שירינו. סימון שאבוא. קיבלתי ליד פקודה "מטורפת".

לקח לי כמה שעות לעכלה ולהבין כיצד לבצעה עם הסוללה המותשת מירי שפיקדתי עליה.

הפקודה היתה לעלות לאחר חשיכה למוצב החרמון. לטפס לגובה המקסימלי עם הקנים והזחליליות עמוסות התחמושת. הנסיעה צריכה להיות בחשיכה מוחלטת , ללא אורות, אף לא "אורות חתול". בדממת אלחוט מוחלטת. לפרוס בגובה המקסימלי ולהתחיל ירי על פאתי דמשק. ממרום הפרשי הגובה בחרמון יכולנו לירות לטווח של כ 40 ק"מ על המחנות שבפאתי דמשק.

העליה להר בתנאי חושך מוחלט היו מלווים בחשש גדול מהירדמות נהגים אחרי יום לחימה. הנהיגה היתה איטית, בחשש גדול שנאבד הציר בחשיכה, או לחילופין שהתותח שאחרי (אני על המפיק - נגמש זלדה מוגבה של תותחנים) יפגע בנו מחוסר ראיה או ריכוז.

עשינו זאת למרות העיפות, בזכות האדרנלין ששפע בדמנו. התחפרנו, התחלנו בירי בסגנון פזר גשש (קצת ימינה ושמאלה, או למעלה למטה מהמטרה שבפקודה, היות ולא היה קת"ק שטיווח אותנו בצד האויב.

עד שלפתע נפרץ הקשר. סמל מודיעין מהמוצב שחידנו צעק לשמור על המטרה ולהמשיך לירות בנתונים אלה. הוא שמע את רשתות הקשר של הסורים זועקים וצורחים על הירי שנופל עליהם. ההצלחה היתה משכנעת. הסורים הבינו הרמז והשיחות להפסקת האש נכנסו להילוך גבוה.

לימים נפגשתי עם חברי מהכיתה בתיכון שהיה טיס פנטום בעת המלחמה. למזלו הרע הוא הופל ונלקת בשבי בסוריה. הוא ישב בכלא אל מאזה. הסתבר שהכלא היה קרוב לנפילות פגזינו והוא שמע את ההפגזה בבירור. מה שעודד את שבויינו שהבינו שאנו קרובים אליהם (לפחות התותחנים).

סגירת מעגל מעניינת.