סיני, אום חשיבה. יחידה 848 , בסיס "בבל", ה-6 לאוקטובר 1973,

השעה 07:00 ואני בדרכי לפריקסט אחרי משמרת לילה. משמרת לילה תוך דווח לגורמים המתאימים על פעילות שהצביעה על כך שאסון עומד להתרחש.

השעה 13:59 , ה-6 לאוקטובר 1973 ואני בדרכי לבונקר אחרי שמשהו העיר אותי ודחק לעזוב את הפריקסט ולחזור לבונקר. מטוס עובר מעלי, מפיל "דברים שחורים" שבדיעבד הסתבר לי שאלה הן פצצות.

רעש מחריש אוזניים.

אני רצה ונכנסת לבונקר.

הפצצה כבדה של מטוסים מצריים על הבסיס שלנו. הם ידעו שמדובר בבסיס מודיעין ולכן התמקדו בו. מחסן התחמושת של הבסיס התפוצץ כמו גם המטבח וחדר האוכל. נשארנו ללא אספקת מזון.

אבינועם, אחד החיילים בבסיס, נשאר בחדרו ונהרג. הפעילות בתוך הבונקרים נמשכה, המצרים לא פגעו באנטנות הענקיות של הבסיס.

קיבלנו דווח על מסוק של המצרים שיורט למרגלות הואדי. מסוק עם אנשי קומנדו שאנחנו היינו היעד שלהם. כבסיס מודיעין קיבלנו דווחים שוטפים ואמיתיים כמו "חיל הרגלים המצרי מתקדם ומתקדם". היינו כ-35 חיילות בבסיס.

התקבלה הוראה של קצינת ח"ן ראשית לפנות אותנו מהבסיס. הובאה משאית לפת הבונקר, שלל ממלחמת ששת הימים. משאית גבוהה שלא ניתן היה לעלות עליה ללא תמיכה כלשהי. עודד סלע, מפקד הבסיס שלנו, גובהו כ-2 מטר (תמיד פחדנו שיראה את האבק מעל הארונות במסדרי יום שישי), עמד למרגלות המשאית והרים חיילת ראשונה לעבר המשאית.

בבואו להרים את החיילת השנייה, עבר מטוס מצרי.

"על גופתי המתה" שאג עודד "לא אאפשר לכם בתוך המשאית הזו".

חזרנו חזרה לבונקר וחיכינו לאין נודע.

ביום הרביעי או החמישי למלחמה, הייתה הפוגה כלשהי, הועלנו שוב על המשאית ובלווי זלדה מקדימה וזלדה מאחור הוסענו לרפידים.

לאורך הדרך של כשעה וחצי נסיעה, נזרקו למשאית פתקים של חיילים שביקשו להעביר הודעות למשפחות שלהם.

חזרתי למרכז, המלחמה בעיצומה ואני יושבת בבית. מגיע טלפון מהמפקדה "בואי, יש מה לעשות".

נוסעת בטרמפים לעבר בסיס בנגב. לעשות רישומים של אנשים שגוייסו בתוך האנדרלמוסיה ששררה. לאחר הרישום, עושה את דרכי חזרה למרכז, שוב באמצעות טרמפים.

נהג אחד הרכבים מבקש לעשות עצירה של כמה דקות. אינני זוכרת את שם המקום. בית קברות זמני לחללי צה"ל. מחזה קשה לצפייה, קשה להבנה. אני רק בת עשרים!.