"בבוקר בתוך התופת.. בערב על סדינים לבנים בבית החולים. הזוי."

יום שישי, 5 לאוקטובר. היינו כבר על האוטובוסים לצאת מבה"ד -1 הבייתה לסופ"ש. קצין האג"ם הוריד את השריונאים מהאוטובוס - כוננות!!! השאר יצאו. כשחיכינו ביום ששי בחצרים למטוסי הנורד שיורידו אותנו לביר-תמדה בסיני, עדיין לא חשבנו על מלחמה וודאי לא על התופת שעמדנו להכנס אליה. פגשתי שם צוער שהיה אתי בקורס טיס. בקשתי ממנו שיתקשר להורי ולהגיד להם שאני לא מגיע ליום כפורים הביתה, כי אנחנו יורדים לסיני.

חימשנו וזיוודנו את הטנקים כל הלילה ובבוקר קבלנו הודעה שככל הנראה תפרוץ מלחמה בשעות הערב. יצאנו על הזחלים לכיוון התעלה וטסה.

כשירדו עלינו מטוסי הסוחוי המצריים ביום כפור בשעה 14:10 צללנו לתוך הטנק. הסתכלתי על אפי וצפנייה, חבריי לצוות. הם היו חיוורים כמו קיר. שיערתי שגם אני הייתי חיוור באותה מידה. אף אחד לא ירה כדור לעבר המטוסים.

הגענו לטסה בשבת בערב. ההוראות היו לחפש יחידות חי"ר מצרי קרוב לתעלה ולהשמיד אותן. כ-5 דקות לאחר שנכנסנו לקרב עם חי"ר מצרי ממערב לטסה, הפלוגה שלנו התפרקה ומצאנו את עצמינו לבד בשטח. המ"פ נפצע ופונה,

עם אור ראשון עליתי לעמדת מפקד הטנק וגילינו שאנטנת מכשיר הקשר שלנו נשברה בבסיסה ,כנראה מכדור, או רסיס ולכן ניתק לנו את הקשר. החלפנו את האנטנה והתחברנו ליחידה שהייתה מורכבת משיירי פלוגות אחרות וירון פיק, הסמ" פ שלנו. 3 טנקים, כולל שלנו ו-3 נגמ"שים.

קיבלנו הוראה לירות ולהשמיד כל רק"מ שנמצא בינינו ובין התעלה. ההוררה הזאת כמעט גרמה לאסון. זיהינו רק"מ כקילומטר מאיתנו ולאחר שהתקרבנו אליהם כמה מאות מטרים זיהינו שזאת היתה סוללת ארטילריה שלנו. למזלינו ולמזלם....

על טילי הסאגר לא ידענו הרבה. תוך חילופי אש עם המצרים פגע סאגר בעינית של מד הטווח של הטנק שלנו. צפניה, שהיה טען-קשר והיה קרוב יותר למקום הפגיעה, פצע בגב ובזרוע, עף מהצריח ונפל ליד הטנק. אחד הנגמ"שים אסף אותו.

אחרי שירדנו מהעמדה למקום בטוח אמר לי אפי שהיה בתפקיד התותחן באותו הזמן...:" יעקב כל הגב שלך מלא דם". אז רק הרגשתי והבנתי שגם אני נפצעתי.

הודעתי בקשר על פציעתי והנגמ"ש שאסף את צפנייה, הגיע לטנק ופינו גם אותי לתאג"ד. משם דרך טסה ורפידים, במטוס לתל-אביב ולביתן 11 בתל-השומר.

בבוקר בתוך התופת.. בערב על סדינים לבנים בבית החולים. הזוי!!!