"הוא מסיים ומשיב אלי שפתיו ומבטו אומרים תודה, אך הגה אינו יכול להוציא מפיו."

את גשר בנות יעקב חצינו בבוקר יום א' בשעה 8, שיירת הפיקוד מנתה כ- 10 כלי רכב. את השיירה הוביל המח"ט אורי אור ואחריו נעו יתר הפונקציונרים. הייתי המסו"ל היחידי שהצטרף לחבורת הפיקוד. משימתי היתה לחבור אל אחד המגדי"ם, שהיה כבר בשטח, כקש"א (קצין קישור ארטילרי).

השיירה עשתה דרכה במעלה הרמה לכיוון בית המכס. ההתנהלות היתה איטית. זחל הפיקוד של המח"ט היה רחוק מאתנו כך שלא יכולנו להתעדכן בנעשה.

השקט והשלווה נמחו כלא היו ברגע אחד כאשר מעלינו מטוס סקייהוק ישראלי הטס בגובה רב למשימתו אי שם במזרח ואנו מזהים 2 שובלים לבנים של טילים הנעים במהירות לקראתו. כולנו פרצנו בצעקות כאילו שביכולתנו להזהיר ולמנוע את הבלתי נמנע. פיצוץ להבה אדירה, אנו מחפשים לשווא את המצנח הלבן, המומים ממראה עיננו , מטוס קרב של חיל האוויר הישראלי מופל. ברוכים הבאים למלחמה.

בשלב זה נעצרנו כאשר המח"ט מנסה לארגן את הכוחות. העלייה לרמה היתה חפוזה, ללא קבוצת פקודות, כך שהמשימה איננה ברורה. ידענו כי הסורים חדרו לשטח ישראל והם מתקדמים מערבה, על החטיבה להגיע מהר ככל שניתן לאזור ציר הנפט לבלימת הכוחות הסורים. החטיבה מנתה מספר זעום של טנקים אלו אשר הספיקו להתארגן ולהגיע לאזורי הקרבות. בכיוון הנגדי למטה נראו מפעם לפעם טנקים פגועים אשר בשארית כוחותיהם נעו מערבה לקבלת טיפול , אמבולנסים ורכבים קלים אחרים, נושאי פצועים, אשר נעו במהירות למטה וסיפרו לו במעט את הקורה למעלה.

ירדתי מהזחל"ם להתפנות וצעדתי לאיטי בין הסלעים והצמחייה הנמוכה לחפש מקום מסתור. לפתע שמעתי רחש לפנים, ברגע הראשון חשבתי כי מדובר בחיה, אך לפתע ראיתי אותו מסתתר מאחורי תלולית עפר, מבטינו נפגשו. מבטו המבוהל והמיוסר יישאר חרוט בזיכרוני לעד. אינני יודע אם נראיתי פחות מבוהל ממנו אך ודאי הייתי מופתע. בתוך שניות התעשתי ושלחתי את ידי אל העוזי.

אני דורך את הנשק ומכוון אל הסורי שעתה כולו רועד. עתה, שאני שולט במצב אני רגוע יותר. אני מסמן לו לקום על רגליו. עכשיו אני מזהה טייס , לבוש סרבל טיסה, בחור גבה קומה, פרצוף מפויח ובלתי מגולח. מעל עינו הימנית חתך עמוק עוטה דם קרוש, מעבר לכך הוא נראה בריא ושלם. אני מבחין מייד כי הוא חגור באקדח, ואני ניגש אליו ומבצע חיפוש לראות אם הוא נושא נשק נוסף. את האקדח אני נוטל עימי, אקדח חדש, נוצץ - ברטה 9 מ"מ, בעוד חמישה ימים הוא ישמש ככלי הנשק היחידי לאחר שנפצעתי וננטשתי. אני מגיש לשבוי את המימייה שלי. הוא מהסס, אך אני מהנהן בראשי והוא עט עליה בשקיקה.

הוא מסיים ומשיב אלי שפתיו ומבטו אומרים תודה, אך הגה אינו יכול להוציא מפיו.