שמי אז 1973 יהודית משה, כיום הרוש, אז בפרוץ המלחמה תלמידת תיכון בת 17. עם פרוץ המלחמה התרוקן שוק העבודה, בתי החולים, מוסדות רפואיים, בתי אבות וכו' שוועו לכוח אדם. תלמידי התיכון התבקשו להתנדב, התנדבתי בבית אבות ובאיכילוב. ראיתי באיכילוב מראות קשים חיילים שרופים.

בשכונה בבית הספר סרגנו לחיילים בקור של אוקטובר כובעי גרב רבים, האמהות אספו וקנו ציוד לחיילים, כל העורף היה מגוייס כאחד. הפחד והחרדה הקשה (אבי ואחי שירתו אז) התחלפו בעשייה למען החברה והצבא. כמו כן תלמידות התיכון התבקשו להתכתב עם החיילים שנשארו בסיני בשירות ארוך. יש לי מאותה תקופה הרבה התכתבויות עם חיילי צה"ל.