"כולם רוצים לשמוע סיפורי גבורה. סיפור הגבורה שלנו בחיי היום יום, אחרי מה שעברנו."

הזיכרון מתחיל כשברוך הגיע ערב יום כיפור הביתה לאחר שהיה במילואים מאז ראש השנה בהקפצה ואמר - דיין לא רוצה מלחמה. החזרנו את הטנקים לימ"חים. הוא לא פרק את התרמיל וניסה להסביר לבנו שביום כיפור הכל עומד, אך על הכביש מראשון לציון לכוון נס ציונה נסעו כל הערב והלילה מכוניות. הוא גויס ב12:00 בצהרים יום כיפור והיה בנפח מיד אחרי הצפירה.

אבי בא לקחת אותי ואת בני אליהם לתל אביב. האמנו ביכולות של צה"ל, אך לא הבנו כיצד אין קשר, לא בדל של מידע. ברוך היה כבר בלילה על שרשרות הטנקים בקרב עם חיליו. עבר מספר טנקים על ציר הנפט, הציל עם חבריו את המדינה עד שהוא ועוד אחד מחיליו נישרפו בטנק על גדרות נפח ביא תשרי 16:00 אחהצ ולא נותרו אפילו גופות.

על סיפור חיו ניתן לקרוא אך אנחנו נותרים ללא ידיעה, מחפשים שביב מידע. כשאני עוברת עם בני בעגלה בשמחת תורה מהבית של חמותי ברחובות בהם גדלנו, בהם כולם תמיד נופפו לנו מהמירפסות, התריסים ניסגרים שאני עוברת ואנני מבינה למה (היום אני יודעת שהם ידעו ואני לא. כאילו הייתי חולה במחלה מדבקת) ואז אני עולה לרמה לחפש עם אבי.

מגיעים לפילון, אין מידע. עולים לרמה פותחים טנקים מוצאים גופות ומדווחים בפילון. ילדה בת 24 בקושי מחפשת את בעלה רואה את הזוועות ועדין מקווה. רצה לאבן גבירול למטה למרתף, מנסה להאחז בתמונות אבל לא אין זכר ויש ילד ויש... למזלי לא הצבא ניכנס לפעולה אלה קבוצה מחיילי החטיבה ביוזמה של המח"ט רן שריג. משהו יחודי ואז דברו איתי תמכו בי כבר לא רצתי מבית חולים לבית חולים לנסות לזהות חילים שרופים.

היו לצידי צוות תומך מ-179. במקרה שלי אין גופה אך יש ק בר אחים כי אין מה לקבור. אני וחברותי לא הבנו מה קורה לנו. ההלם שלנו שאינו פחות מהלם קרב מנווט את חיינו תמיד אך כולם רוצים לשמוע סיפורי גבורה. סיפור הגבורה שלנו בחיי היום יום, אחרי מה שעברנו.

רק תחשבו בת 24. מספר הגופות והחילים השרופים שראיתי כאילו הייתי בקרב ואינני חיילת הוא סיפור גבורה ענק. וסיפור הצוות של חטיבה 179 שעד היום מלווים אותי ואת חברי לשכול, הורים אלמנות, יתומי אחים ואחיות. סיפור הצוות הזה הנחבא לכלים צריך להיות מסופר. זהו, במותם ציוו לנו את החיים וזוהי אחוות לוחמים אמיתית שלא נותנים לשכוח את יקירחנו ולא נותנים לנו ליפול.