"אני לא מאמין, לא יכול להיות שמישהו יצא חי מטנק כזה!"

חושנייה, אוקטובר חייל צעיר, השבוע הראשון למלחמה. בחילופי הירי חטפנו פגיעה במזקו"ם של הטנק. באותו הרגע הרגשנו מהלומה חזקה, המט"ק צרח "לנטוש את הטנק". באותו הרגע היינו בהלם, מבולבלים אך מיד נטשנו את הטנק.

מסביב היו טנקים בוערים, לפתע היה שקט, השמים החלו להחשיך, הכוחות המשיכו קדימה ואנו נותרנו לבד מאחור ומנסים לברוח ולהסתתר. הבחנו בטנק מתקרב לעברנו, מיד תפסנו מחסה בתוך צינור של ביוב. לא ידענו אם מדובר בכוח שלנו או כוח סורי. הזמן שחלף היה כנצח. תחושת החרדה והפחד שאחזה בי מלווה אותי עד היום. החלטנו לצאת לקראת הטנק, למרות החשש מהתקלות בטנק סורי.

למזלינו הרב מדובר בטנק משלנו שחזר בגלל תקלה בתותח. הטנק חילץ אותנו עד לאזור הכינוס. כעבור יום הגעתי לאזור עליקה לשם מסתבר הגיעו המובילים עם הטנקים הפגועים. לתדהמתי זיהיתי את הטנק לפי הפגיעה. אחזה בי התרגשות רבה ומיד טיפסתי על המוביל, פתחתי את תא הזיווד, זיהיתי את החוגר שלי ואפילו טמפו וכמה מצופים. נהג המוביל הבחין בי וצעק לעברי: "הלו חייל מה אתה עושה על הטנק?".

כשסיפרתי לו בהתרגשות שזה הטנק שלי והוא הגיב בהתלהבות ודמעות חיבק אותי ואמר: "אני לא מאמין, לא יכול להיות שמישהו יצא חי מטנק כזה!".

בעוד שהנהג שפגשתי כיוון את דרכיו אל תל השומר, ניצלתי את ההזדמנות לשלוח דרכו לראשונה מסר להורי על היותי בחיים. בשלב הזה, הם חשבו שאני בכלל מוצב בסיני, בטח שלא נלחם ברמה.